מאז כניסתו של הנשיא
ברק אובמה לתפקיד, ארה"ב אינה מחפשת עוד את הנחלת הדמוקרטיה הנאורה לכל ארץ בה שולט רודן; בניגוד לתקופת בוש, בה אמריקה חיפשה להתערב במדינות-ערב עד כדי שקיעה עד הצוואר, ובלבד שהמטרה תושג (ללא הצלחה כמובן). בעירק, כידוע, המהפכה הדמוקרטית של בוש נחלה מפלה; לאחר הפלתו של
סדאם חוסיין, כל שנותר שם זה כאוס אחד גדול; ובאפגניסטן, שם באמת נמצאים הטרוריסטים אותם חיפש בוש מלכתחילה, המצב קשה ונראה כי הסוף עוד רחוק, על-אף הצבת היעדים של אובמה.
אובמה מנסה שיטה חדשה. לא עוד המבוגר האחראי, לא עוד מלך העולם הגדול. אמריקה היא אומנם מדינה גדולה, אך אין לה צורך בהתערבות יתר בשום מדינה, ובטח שאין לה רצון להתערב בשלטון של מדינה לא דמוקרטית אחרת.
אלא שישראל היא דמוקרטיה. חודשים ספורים לאחר השבעתו של הנשיא האמריקני, נבחרה בישראל דרך. דרך ולא מנהיג. נתניהו הרי לא קיבל את מרב הקולות, אך מפלגות הימין כן. אבל לאובמה זה לא באמת מתאים. אז הוא לוחץ על נתניהו - אם פעם זה היה בדרישה לפטר את אליהו ישי לאחר גילוי אישורי הבנייה ברמת שלמה, כעת הממשל האמריקני עולה דרגה.
הוא אינו מחפש עוד להשפיע על הממשלה הישראלית, הוא מחפש את אזרחי ישראל. להשפיע על דעתם לתמוך בשיחות שלום - וזה נחמד, אולי ככה מישהו ירגיש שיש סיכוי לשיחות האלה בכלל. אלא שמפלגות הימין אינן תומכות באופן חד-משמעי בפתרון שתי המדינות, והן הרוב.
מייסדי ארגון יוזמת ז'נבה באים מצד אחד של המתרס הפוליטי. רמז קטן: לא מדובר בצד ימין. התערבותו של הממשל האמריקני בפרסומים בישראל היא התערבות חסרת-תקדים במתרחש כאן, במדינה דמוקרטית. כנראה שהנשיא אינו מתחשב בדמוקרטיה הנאורה, ולא מעניין אותו התיקון הראשון (
חופש הביטוי), אלא רק הצלחתו במטרות שלו ויהי מה.
