ניסיון טאטוא - חטא על פשע

ובכן, החלטתי לקחת חופשה קצרה ולבלות בחו"ל, לא לפני שכתבתי מאמר אשר פורסם תחת הכותרת "ההפיכה הצבאית נכשלה" (NRG, 19.8.10). ידוע-ידעתי שהמאמר יקפיץ כמה וכמה "פטריוטים" הידועים בהשמצותיהם, אף על-פי עוד שניים-שלושה "הזויים", וקבעו שהיה זה ניסיון הפיכה מן הסוג היותר מטופש, אך בכל-זאת ניסיון הפיכה. שלחתי את המאמר למערכת, משוכנע שדבריי אינם משוללי יסוד, ונסעתי. כלל בל יעבור לפיו אני נוהג בחו"ל, שלא במסגרת עבודה, הוא ליהנות במלוא מובן המילה, משמע להתנתק מכל החדשות. כך היה גם הפעם. אלא שבחזרתי, מתוך סקרנות של ילד קטן, בלתי מוסברת, העליתי את המאמר והתחלתי לקרוא את התגובות. לא הופתעתי. "מקהלת" המשמיצים רק הגדילה את הרפרטואר.

לעניין עצמו - חקירת בועז הרפז, ארז וינר וגבי סיבוני, שחקני המשנה בכל הפרשה, תוביל אל הדמות או הדמויות הדומיננטיות שהניעו את המהלך, אך גם אם יתברר שאלה באמת ה"קושרים", אין הגדרה אחרת לפעולתם אלא "ניסיון הפיכה". אז יכולים המלעיזים להשמיץ ולגדף, לזלזל ולנסות לפגוע, אך מאומה לא יעזור להם: קצינים בכירים דיים, בשירות פעיל ובמילואים, ניסו למנוע את מינוי הרמטכ"ל הבא, לקבע ולהנציח את ההווה, תוך הפעלת שיטות מאפיונריות. משטרת ישראל, על-אף העובדה שיש היודעים לצטט מקורות המעורבים בחקירה שהיא ניקתה את כל האלופים במעורבות, עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. מי שסבור כי הפרשה הגיעה אל סיומה, טועה. נכון הוא שהודעת שר הביטחון על מינויו של האלוף גלנט לרמטכ"ל הוציאה את האוויר מגלגלי ההפיכה המתוכננת, אך אנו עדיין נמצאים במעלה הדרך ועוד לא הגענו אל הפסגה.

המשטרה מתמקדת, מטבע הדברים, בדמויות המעורבות בפרשה הנוכחית, אך יחד עם זאת ישנן שאלות קשות אשר חייבות בירור מיידי ומעמיק בכל הקשור להתנהלות מערכת הביטחון. אין צורך, כך יש לקוות, להסביר את הרגישות והחשיבות של מתן מענה לשאלות אלה.

ראשית, יש לשאול איך גורמים שהם מחוץ לצבא, קצינים בכירים למדי, עדיין יש להם גישה כה חופשית ללשכות המרכזיות במערכת? איך ייתכן שבועז הרפז מסוגל להסתובב במסדרונות משרד הביטחון או המטכ"ל, להיפגש עם הרמטכ"ל בחו"ל בקלות שאין למעלה ממנה, מבלי שהגורמים המוסמכים יבדקו היטב במי ובמה מדובר? חברות או היכרות מן העבר הן תנאי בלעדי למפגשים מסוג זה? הרי שבמקרה של הרפז אמות הסיפין היו צריכות לרעוד בהיוודע דבר הזמנתו למפגש עם הרמטכ"ל באיטליה, זאת לאחר שלשכת הרמטכ"ל אישרה זאת. נכון שייתכן שוינר היה מעורב באישור, אך השאלה היא האם רק על וינר מוטלת החובה לבדוק עם מי נפגש הרמטכ"ל? ודאי שלא. חקירת המשטרה חייבת להגיע לחקר האמת בשאלות "טריוויאליות" אלה, המצביעות על כשל איום ונורא של כלל המערכות האמונות על סביבתו של הרמטכ"ל. יש כאן סימפטומים של "מחלה" קשה, ולמען האמת, לא בפעם הראשונה.

וישנה עוד שאלה מרכזית: אם "מסמך גלנט" היה כה בלתי חשוב באמת, כיצד ייתכן שכל המערכות נכנסו למערבולת, החל במערכת הצבאית ועד המערכת הפוליטית? נקיון כפיהם של האלופים המכהנים והפקודים שלהם אמור היה להיות ידוע לכל מי שממונה על יושרם של בעלי התפקידים הרגישים ביותר בישראל. האם פגישות כאלה ואחרות בין בעלי תפקידים בכירים בלשכות הרמטכ"ל, שר הביטחון ואחרים אינן צריכות להיות ידועות לגורמים הממונים על שמירת הסודיות במערכת הביטחון? היכן הם היו? האם עוזר הרמטכ"ל יכול להיפגש עם כל מי שהוא חפץ, במשרד הביטחון או בכל מקום אחר, ללא ידיעת הגורמים הרלוונטיים? חקירת המשטרה חייבת להגיע למענה לשאלות אלה.

בעבר הרחוק והקרוב התגלעו מקרים שלא ייעשו במערכות הביטחון השונות, החל במרגלים ועד קושרים שפלים. ההיגיון אומר שמערכות האבטחה היו אמורות להפיק את הלקחים ולמנוע הישנות מקרים מסוג זה. "פרשת גלנט" היא דוגמה לחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה וניסיון נואל לגרום לשיבוש ההליכים לבחירת רמטכ"ל. אלה המבקשים להנמיך את הלהבות מנסים, באמצעות עיתונאים ומיני יועצי תקשורת שונים, לטאטא את הפרשה אל מתחת לשטיח אפוף "אבק-שריפה". מינוי האלוף גלנט לרמטכ"ל אמור לרכך את תוצאות חקירת המשטרה. אסור לתת לגורמים האינטרסנטיים הללו להצליח.

כפי שכתבתי במאמר שהוזכר לעיל, קיימת "חונטה צבאית" בעלת אינטרסים גדולים מאוד בנעשה בתחום הביטחון, הן בטחון המדינה והן "ייצוא" ביטחון לחו"ל. קשרי הידידות, האכילה מאותו ה"מסטינג" במשך שנים רבות, היכרות עמוקה עם הפוליטיקאים ואלה הסובבים אותם, מאפשרים לחונטה זו לעשות כבשלה במערכות הביטחון השונות, כולל התערבות גסה, פסולה, כולל עבירות פליליות, לכאורה, כפי שנוכחנו ב"פרשת גלנט". אם ישראל חפצת-חיים, יש למגר את התופעות השליליות הללו ולעקרן מן השורש. זו הזדמנות בלתי חוזרת, לכן אסור להפסיק את חקירת הפרשה עד תומה ולהסיק את המסקנות המתבקשות, ללא חשש ומורא.