בימים אלה מלאו שמונה שנים להירצחו של בני עמרי. הזמן עצר מלכת באותו יום שהבן אבד, והזיכרון של אותם ימים איומים נשאר טרי ולא מניח עד עולם.
אנחנו בשלנו והפוליטיקאים בשלהם - שוב אותה חפיפניקיות, אותו קוצר ראייה, אותם שיקולים שהמוסר בהם משחק תפקיד משני.
ביקרו אצלנו בשבעה הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון, לוחמים מיחידות שונות, מפקדים בכירים במילואים, טייסים. הקולות שנשמעו היו דברי ביקורת ותוכחה על האופן שבו מתנהלת המלחמה בטרור, ובעיקר על אובדן הנורמות המוסריות שהגיע לשיא בהטלת הפצצה של טונה על רב המרצחים סלאח שחאדה - שקטלה יחד איתו עוד 13 איש ואישה וטף. ארגוני הטרור הודיעו אז כי הפצצה בצומת מירון בגליל שהרגה את בני ועוד תשעה אנשים ופצעה עוד 50 - הייתה הנקמה על מותם של סלאח שחאדה והאחרים.
אמרתי לרמטכ"ל - "אי-אפשר לעבור על כך בשקט, מישהו צריך לשאת באחריות המיניסטריאלית. ...לדעתי, גם אם זו הייתה טעות חד-פעמית, מישהו צריך לקחת אחריות".
כעבור זמן הזדעזעתי מהתבטאותו של
דן חלוץ על "המכה הקלה בכנף האווירון", ו"ישן טוב בלילה". כבוגר גאה של חיל האוויר לא ידעתי את נפשי מכעס ומזעזוע. ידעתי שאין זו דרכם של הטייסים. לאן הגענו במוסריותנו. מה קרה לאיש הזה שבאדנות, יהירות ואטימות יכול היה להתבטא כך. ציפיתי שבעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה יבין שטעה ויתנצל, אך לא כך היה.
במלאת שנה וחודש לרצח, חודש אחרי לידתו של בננו דור, קיימתי, עם עוד ארבעה הורים שכולים, מסע לחשבון נפש, פיוס ושלום, מצומת מירון לירושלים. עברנו במקומות שבהם היו מעשי טרור, באנדרטאות ובבתי עלמין. בהר הרצל בירושלים הצטרפו אלינו מאות אנשים לעצרת מחאה גדולה. בסיום העברנו מכתב לראש הממשלה אריק שרון, וביקשנו להפסיק את מעגל הדמים. כהורים שכולים המקיימים מפגשים עם המשפחות השכולות בצד הפלסטיני, אנחנו יודעים שהדבר אפשרי. אם אנחנו יכולים להתפייס, לא כל שכן מי שלא איבד את היקר לו מכל. בעצם ימי המסע פרץ לתודעת הציבור "מכתב הטייסים" הסרבנים, ודן חלוץ עשה להם "משפט שדה" וסילק אותם, כאילו היו בוגדים. בדיון ציבורי באוניברסיטת תל אביב החלטתי להביע את מחאתי על התנהגותו של חלוץ, ואת דעתי שהוא אינו ראוי לשמש בתפקיד ממלכתי כלשהו. השתמשתי במשפט "אני רואה בו אחראי למותו של בני", שעורר כמובן סערה. דקות אחר-כך עזב דן חלוץ את האולם.
כעבור זמן מה התמנה חלוץ לרמטכ"ל. בניהול מלחמת לבנון השנייה הוא חזר על שגיאות העבר. סיפור המניות מעיד על אישיותו הבעייתית והתנהלותו כמפקד, שהביאה למותם המיותר והמכאיב של מאות מחיילי צה"ל, ואזרחים בלבנון ובישראל. חשבתי שאחרי ההתפטרות מתפקידו כרמטכ"ל הוא כבר לא ישפיע על עתידנו. נשאר לנו לשקול אם אנחנו מוכנים לקנות ממנו מכונית, כמו באמירה הבנלית המגדירה מדד לאמינות. אני לא!
והנה מופע האימים שלי - דן חלוץ חוזר, ומאיים על חיינו הציבוריים. מאוחר יותר אולי נמצא אותו סביב שולחן הממשלה. אני מזדעזע למחשבות מה יכול האיש הזה לעולל עוד לעתידנו, בשלוות הדיבור המטעה, שמאחוריה אותה היהירות והאטימות.
יהיו שיגידו "מה אתה נטפל לאיש עתיר מעשים, אין לך מה לומר על הצד השני?". בוודאי שגם להם יש אחריות, אבל לי אין יכולת להשפיע על מי יהיו מנהיגיהם. אני חייב להשפיע על מי יהיו מנהיגי!
אני מאמין שצריך להפסיק את מצעד הגנרלים לפוליטיקה, שאין בו שמץ של שיקול דעת אידיאולוגי אלא קרייריזם. וחלוץ - בראש ובראשונה.
שנה טובה!
