"הדבר החשוב ביותר היא העובדה שמתחיל מו"מ מדיני לשלום פעם נוספת בינינו לבין הפלשתינים. אני מאמין במו"מ, אני מאמין בשלום ובסיכוי להגיע להישגים משמעותיים".
משום מה, בחר
אהוד אולמרט, השקוע עד צוואר בשלל התיקים הפליליים, להצהיר לתקשורת דווקא את ההצהרה המדינית-שמאלנית-משיחית הזו, במקום לענות לגופו של ביזיון "ראשונטורס", שלשמו התכנסו שם כולם. ממש נוגע ללב לראות אדם כה מסור, שלמרות הצרות האישיות שבהן הוא שרוי, בראש מעייניו עומד קידום ההזדמנות החדשה לשלום עם שנינו. ממש תענוג לפגוש אידיאולוג אמיתי, אדם עם ערכים 'של פעם'...
גם בעת כהונתו דאג אולמרט לתהליך השלום. אחד השיאים היה ערב פרסום דוח הביניים של
ועדת וינוגרד, כשראש הממשלה מצא זמן וטרח להיפגש עם אנשי רוח, כשהבולט שבהם היה
עמוס עוז, ותיאר בפניהם את גודל עשייתו בתחום השלום. שיא נוסף נרשם בוועידת אנאפוליס שהתכנסה ערב פרסום דוח וינוגרד הסופי.
גם בימים כתיקונם לא שכח אולמרט את התהליך. דאגתו לשלום גברה בכל פעם שהתפרסמו עוד ועוד חשדות שחיתות והצליחה לטאטא אל מתחת לשטיח את כולן.
הטעות של אולמרט הייתה מינויו של פרידמן כשר משפטים. הוא חשב ששוחרי השלום בפרקליטות ובג"צ יעדיפו את "התהליך" על קיצוץ כנפיהם. טעות גדולה. פרידמן היה מסוגל לענות להם בשפה משפטית וברמה שעליה רק יכלו לחלום, והכי גרוע, הוא לא ניתן היה להפללה. לכן למרות כל הלהט המשיחי של דת השלום, אסור היה שימשיך בתפקידו. המכבש המשפטי הכבוי הותנע ודרס את אולמרט כדי להיפטר מפרידמן.
ועדת וינוגרד אכן הושפעה ממאמצי השלום של אולמרט. השופט וינוגרד בהודעתו הרשמית טרח לציין בפירוש משפט שלכאורה אינו קשור לנושא החקירה: "ישראל חייבת מדינית ומוסרית לשאוף לשלום עם שכניה ולעשות פשרות הנדרשות לשם כך...". מה בדיוק הקשר בין ויתורי השלום למחדלי צה"ל במלחמת לבנון? ובכן, כל דבר קשור לשלום.
הגדיל לעשות חבר הוועדה, פרופ' יחזקאל דרור, שברוב איוולתו הודה בפירוש בראיון אחרי פרסום הדוח: "אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, ואם אנחנו חושבים שאם הוא יפול לא יהיה תהליך שלום, ואם אנחנו תומכים בתהליך שלום - זה שיקול כבד..."
גוש קטיף תמורת מחילה על תיק השוחד
אולמרט למד את תורת האתרוג מ
אריאל שרון שמכר לשמאלני התקשורת, הפרקליטות ובג"צ את חורבן גוש קטיף תמורת מחילה על תיק השוחד.
שרון לא היה הראשון. ייתכן שמקורביו שמו לב לתופעות שפקדו את אליק רון, איש "צומת" של רפול, קצין המשטרה שדיכא ביעילות גדולה מדי את המרד הערבי שפרץ בצפון באוקטובר 2000. לאחר הקמת ועדת אור, שהרכבה, מטרתה ומגמתה היו פרו ערביים מובהקים, ולאחר שהסתבך בחשדות בנוגע להשגת תואר אקדמי באוניברסיטת לטביה, החלו להישמע מכיוונו זמירות נעימות לאוזני השמאל. הנץ הטורף החל לצדד במדינה פלשתינית והצטרף ליוזמת ז'נבה. בלי שום קשר, כמובן, הוא נחלץ מכל החשדות, אבל אולי היו מי שחשבו שישנו קשר. מי יודע.
אחר כך בא ההסבר המפורט של
אמנון אברמוביץ' על שיטת האתרוג, ופליטת הפה של השופט
מישאל חשין, שחשפה טפח מעולם השיקולים של השופטים העליונים: "כשאדם (גלעד שרון) בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהייתה תוכנית ההינתקות. ואם שרון היה עומד לדין, לא הייתה הינתקות" (הארץ 25.5.06).
ישנם נאשמים מהדור הישן שנצמדים למנהג האנכרוניסטי של חבישת כיפה בבית הדין כדי לנסות לעשות רושם טוב על השופטים. איזו טעות! השופטים של היום כבר לא מתרשמים מכיפות, אולי להיפך. היום הולכים שלום, פלשתינים ויוזמת ז'נבה. זה מה עשוי לפתוח את לב השופטים ועוד יותר - את לב הפרקליטות שבכוחה למנוע בכלל את המפגש עם השופטים. הדבר נותן משמעות חדשה למושג "בית משפט השלום" ומזכיר יותר משהו כמו "בית המשפט, עליו השלום".
אחרי כל זה מתחיל להתבהר עד כמה פטפוטי השלום של אולמרט בבית המשפט טובים יותר מכל נימוק משפטי. במערכת הצדק המפוארת שלנו זוהי הדרך האלגנטית ביותר לחמוק מעונש. במדינת ישראל - השלום הוא מפלטו האחרון של כל מושחת.
