התמונה הזאת חקוקה בזכרוני ושמורה עימדי כבר למעלה מ-43 שנה. על הבמה במישור האינסופי שלמרגלי ג'בל לבני במדבר סיני ניצבו שלושת הגנרלים, גיבורי מלחמת ששת הימים: הרמטכ"ל
יצחק רבין, מפקד חטיבה 7 שמואל גורודיש והאוגדונר ישראל טל - טליק.
היה זה מסדר הנצחון של אוגדת השיריון, שאליו הגעתי עם מצלמתי כעיתונאי צעיר ביומון שאיננו עוד - "היום". ימים של אופוריה היו אלה, ימים של שמחה וגאווה בעקבות הנצחון הגדול והמהיר, שהסיר סכנת השמדה מיידית ממדינת ישראל.
להזכיר למי שאינו יודע או טרם נולד אז (והנשיא אובמה היה רק כבן 5): זוהי המלחמה שפרצה בגבולות הצרים של אותו זמן, קווי 67 המפורסמים, שבהם התכווצה ישראל ב-19 שנותיה הראשונות. לא הייתה אז שאלה של "שטחים כבושים", לא התקיימה אז איזו "מדינה פלשתינית" וישראל הייתה צעירה ועדיין תמימה.
בעצם, אולי כן הייתה בעיה של "שטחים כבושים" - השטחים שעליהם השתרעה המדינה הצעירה, הלא-ערבית ולא-מוסלמית, באותו פרק זמן למן כינונה ב-1948. ואכן, המצרים והסורים, ואליהם הצטרפה ירדן בהנהגת המלך האהוב חוסיין, פתחו עלינו במלחמה, שמטרתה הייתה אחת: חיסול ישראל, התקועה להם כעצם בגרון.
צה"ל הצעיר, שכבר הספיק לכבוש פעם אחת את כל חצי האי סיני, במלחמת "קדש" של 1956, והוסג אחורנית בלחץ המעצמות, הדף שוב הפעם את האיום ובששה ימים היסטוריים כבש מחדש את סיני, שיחרר את ירושלים העתיקה, פתח להמוני העם היהודי את חבלי יהודה ושומרון התנ"כיים, וטיפס ברמה, כדי שהגולן יהיה חלק בלתי נפרד מישראל ולא עוד רכס מצוקים מאיים.
את עיקר המלאכה עשה כמובן חיל האוויר ביום הראשון של המלחמה, אבל כוחות הקרקע שלנו, ובמיוחד גייסות השיריון בפיקודו של האוגדונר האגדי טליק, השלימו את המלאכה כדי להעביר את השטח לשלטונו של צה"ל ולטהרו משרידי הצבא המצרי המובס.
צילמתי את המעמד המרגש בג'בל לבני. איני זוכר מה בדיוק אמר טליק באותו מעמד, אבל דמותו נחקקה מאז בזכרוני כדמות מופת של מפקד אדיר, כאחד מהלוחמים הנועזים והמסורים שקמו לעם היהודי מאז ומתמיד. בכל פעם שנזכר שמו, רטט עבר בלבי. רטט של הערצה ותודה, על שמפקדים כאלה קמו לו לעמנו, המחדש עצמאותו ומתחזק על אדמתו.
איש מוצק, נמוך קומה, ממעט בדיבור, כריזמטי מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לביטחון ישראל. "מר שריון" כונה ובצדק, לא רק על שום פיקודו רב השנים ועתיר ההישגים על החיל הזה, אלא גם על שום טנק המרכבה, שהוא היה אביו-מולידו, שהוסיף שריון מוחץ להגנתה של מדינת ישראל.
אבל מי יותר מטליק הבין שאין די בשריון הפלדה כשלעצמו, המתכת העבה, הקרה, הנוקשה, אם אין מאחורי לוחות הברזל האלה - הדוהרים על שרשרותיהם בחולות המדבר ושועטים קדימה תוך שהם מתגברים כמעט על כל מעצור ומיצר - אנשי פלדה, לוחמים נועזים, חדורי הכרה ותודעה שליחותית, לגונן על העורף ועל הבית, להציל את המדינה היהודית מפני אלה הקמים עליה?
טליק בוודאי היה הראשון שאומר, כי אין די בשריון הדומם, אם אין מי שיניע אותו, יטפל בו, יפעיל אותו בתעוזה ובאומץ למטרה שלשמה נוצר ונועד. הוא לא היה מיליטאריסט. הוא היה יהודי מן הזן של בר-כוכבא וטרומפלדור, איש שכל חייו היו קודש לבטחון המדינה ולהבטחת עתידה, שהבין כי בלי קיר ברזל, תרתי משמע, ישראל לא תחזיק מעמד.
כיוון שלא הכרתיו באופן אישי, איני יודע מה מחשבות התרוצצו בראשו בשנות זקנתו, לנוכח החולשות הרוחניות שפקדו רבים מבני עמנו, לנוכח תופעת ההשתמטות שפשתה בקרב צעירינו, לנוכח רוחות התבוסה והצדקת האויב, שנעשו "בון טון" בתקשורת ובקרב סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים.
אני רק יכול לשער, שדאגה רבה אפפה אותו, לנוכח חולשתנו הרוחנית. היכן רוח ששת הימים? - בוודאי שאל את עצמו בשנים האחרונות. היכן תחושת הצדק היהודי והאמונה בזכות? - בוודאי טרפה שאלה זו את מנוחתו בערוב ימיו.
אולי לא פעם חלפה מחשבה בראשו, לאן נסתלקה בינת המנהיגים, כולל מי שהיה רמטכ"ל הנצחון ההוא - יצחק רבין ז"ל - שאינם מבינים, כי גם קבלת כל הדרישות הפלשתיניות וחזרה לקווים שמהם נחלצנו בזכות לוחמי ששת הימים, לא רק שלא יביאו שלום אמת, יציב ובר קיימא, אלא יעוררו את התאווה הערבית להמשיך בנסיונות להשמיד את ישראל, בדיוק כמו שזממו ביוני 1967?
צריך לחזור ולהביט בתמונה ההיא, קצת מטושטשת, קצת דהויה, של שלושת המפקדים ההם על הבימה אל מול טורי הלוחמים המכונסים תחת מעטה האבק בג'בל לבני של שלהי מלחמת 1967, כדי לשאוב ממנה מעט תעצומות נפש, תודעה לאומית מחודשת, סולידריות חברתית, רוח גבורה ונכונות לעמוד על שלנו כמעט בכל מחיר, ולזכור כי גם בעת של מו"מ לשלום, יש להביט אל פניו של האויב באופן מפוכח, כדי שהוא ישפיל מבטו, ויבין כי אל לו לאיים עלינו, לנצל את רפיוננו ולהתעסק איתנו בנסיונות מלחמה והכחדה.
ישראל עוד תיזדקק במשך שנים רבות למרכבות של טליק, קיר הברזל שלנו, ולרוח שלו, רוח ששת הימים, כדי לעמוד בכל המסות הקשות שעוד צפויות לנו. אסור למנהיגינו לשגות באשליות, שמנסה להפיח (ואף ללחוץ) נשיא ארה"ב, שהיה תינוק בשעה ששמו של האלוף ישראל טל כבר נישא בהערצה בפי כל, הן בישראל והן בעולם.
