ב-20 שנות עבודתי כעיתונאי כלכלי שמעתי הרבה על בועות, אבל מטבע הדברים לא ראיתי אותן; ככלות הכל, זו הרי רק מטאפורה. אבל בשבוע שעבר ראיתי בועה במו עיני. כאשר פרסמה חברת גבעות עולם את הדוח ההנדסי שלה, נרשמו באתר גלובס 470 תגובות בתוך שעה ורבע; כל עשר שניות מישהו הגיב. עיקרון העדר הזה הוא מרכיב מרכזי בכל בועה.

השבוע השתכנעתי שמדובר במשהו הרבה יותר מסוכן מאשר סתם השקעה שעלולה להיכשל. אם לשאול ביטוי של עמיתתי שלומית לן, ההתנהגות של החברה והמשקיעים בה מזכירה התנהגות של כת. יש להם גורו שמוצא פיו קדוש (טוביה לוסקין), מי שמנסה להביע ספקות מושתק בצעקות ובאיומים, מי שמתבטא נגד האמונה הקולקטיבית הוא עוכר ישראל, מי שמפריע לקבוצה הוא אויב מרושע.

זה כבר הרבה יותר חמור ומסוכן – לא רק למשקיעים, אלא למי שסובב את גבעות עולם ובמיוחד לרגולטורים ולעיתונאים. אל תתפלאו אם זה ייגמר באלימות.

אני לא מבין על מה בכלל יש לנו לדבר עם הפלשתינים, כאשר הללו מסרבים בתוקף ובפומבי להכיר בישראל כמדינה יהודית. זה ברמה העקרונית. ברמה הנקודתית, מדוע להקפיא את הבנייה רק בהתנחלויות? מה עם גילה ונווה יעקב, הרובע היהודי והר הצופים? ולמה לעצור בגבולות 1967? מה עם לוד ורמלה, יפו ורמת אביב, חיפה וטבריה? הרי גם כל אלו שטחים כבושים, עוד ממלחמת השחרור, וחלקם כלל לא נועדו למדינה היהודית.

ההבטחות והאזהרות של ברק אובמה על-רקע זה, רק מעצימות את ההרגשה הכללית לפיה יש לנו עסק עם טירון תמים, הסבור שהוא יכול לכפות על הצדדים לגמור בתוך שנה סכסוך שנמשך כבר 120 שנים. וגם את ההרגשה שארה"ב אינה מתייחסת אלינו כאל בת-ברית, אלא כאל וסאלית.

מה שאנחנו חייבים לזכור וללמוד מן ההיסטוריה, הוא שמי שמעניק לצד השני עוד ועוד ויתורים בלי לקבל תמורה כלשהי, אלא רק מתוך אמונה (או כניעה ללחץ) שהדבר ימנע אלימות, יקבל בסופו של דבר את אותה אלימות – בתנאים הרבה פחות נוחים מבחינתנו. מי שמפייס את התוקפן, מוצא את עצמו במלחמה. וכאזהרתו-נבואתו של וינסטון צ'רצ'יל לאחר ועידת מינכן: בריטניה יכלה לבחור בין מלחמה לחרפה; היא בחרה בחרפה ותקבל מלחמה.

שנים אנחנו מתמקדים בהידרדרות מערכת החינוך שלנו במדדים עולמיים, בדירוגי ציונים ובתחרויות ידע, אך מתעלמים מהבעיה הגדולה ביותר שלה: שהיא כבר מזמן לא מערכת חינוך. בתי הספר מנסים לדחוס לילדינו ידע, ואילו על הערכים רובם כבר ויתרו מזמן. בתי הספר מתחרים על אחוז מקבלי הבגרות ועל הציונים במבחני המיצ"ב, ומזניחים לחלוטין את הצד המוסרי והאישיותי של תלמידיהם.

השבוע קיבלנו לכך תזכורת כואבת בדמות שלושה בני נוער מתים: שניים ששאפו גז צחוק (תופעה שכולם בבית הספר הכירו, חוץ מהצוות) ואחד שנרצח בשל מריבה על סיגריה. זה מצטרף לעשרות מקרים נוספים של אלימות נערים ואפילו ילדים, שהפכו למחזה כמעט יום-יומי.

הפתרון הוא שינוי יסודי ומקיף בתפיסת בתי הספר שלנו. לא עוד שמרטף מתוחכם, לא רק סרט נע לתעודות בגרות, אלא גם ובעיקר מוסדות מחנכים. וזה אומר: הרבה יותר דגש על מקצועות כמו תנ"ך, יהדות ואזרחות, הרבה יותר דגש על פעילות חינוכית יצירתית שמעבר לשיעורים ולבחינות, הרבה יותר דגש על אישיותם של המורים. בלי זה, האסונות הללו רק ירבו ויגברו.

ביום שלישי הבא – מזהיר אותנו מרכז השלטון המקומי – יושבתו שירותי הרשויות המקומיות. העילה: קיצוץ במענקי האיזון שמעבירה הממשלה. אם זה לא יעזור, יישלף הנשק הכבד: השבתת שירותי החינוך.

נמאסתם. כל שנה אותו ריטואל, כל שנה אותו סיפור, כל שנה אותן טענות, כל שנה אותן שביתות. אולי תעשו קצת סדר בבית, לפני שאתם שולחים את ידיכם לכיסים של כולנו? אולי תגבו יותר ארנונה, תאכפו יותר את חוקי העזר, תבזבזו פחות על כנסים ונסיעות לחו"ל? ואם אין לכם כסף – תקצצו במנגנונים מנופחים, תוותרו על כמה סגנים בשכר, אל תזמינו זמרים ובדרנים יקרנים ביום העצמאות. תפסיקו כבר להוציא מאיתנו את הכסף שאתם אמורים להביא בעצמכם.

ביום שני השבוע, בשעה 9:39, הודיעה חברת הנדל"ן מלרג לבורסה על התפטרות היו"ר, שמחה סדן. שמונה דקות לאחר מכן נמסרה הודעה על התפטרות הדירקטורית מרים מלצמן. בשני המקרים מסרה החברה, כי אין עניין לציבור בנסיבות ההתפטרות.

בשעה 13:59 באותו יום דיווחה החברה שביקשה מבית המשפט להקפיא את ההליכים נגדה. ההודעה הייתה לקונית וציינה שהבקשה נובעת מכך שלקוחותיה מפגרים בתשלומים. מה שלא ציינה מלרג הוא, שחובותיה מסתכמים ב-150 מיליון שקל, מתוכם 97 מיליון שקל למחזיקי האג"ח, דהיינו – לציבור.

שתי התופעות הללו אופייניות לחברות ציבוריות בישראל. תחקיר שפרסמתי בחודש יוני בביטאון "רואה החשבון" מצא, כי רק ב-9% (!) מכלל התפטרויות נושאי המשרה שדווחו בשנת 2009, נמסרו לציבור הנסיבות. בדיקה מעמיקה יותר העלתה, כי רק ב-4% (!!) מהמקרים אכן היו אלו אירועים משמעותיים; האחרים היו טכניים וגלויים ממילא. התחקיר מצא עוד, כי קיים מיתאם מובהק בין התפטרויות נושאי משרה לבין קשיי החברות בהווה ולעיתים קרובות גם בעתיד.

כל עוד רשות ניירות ערך מאפשרת לחברות להחליט מה מעניין את הציבור ומה לא, תימשך זריית החול הזאת בעינינו. בינתיים, כל שנותר לנו הוא להזהיר: שימו לב להתפטרויות של נושאי המשרה ועקבו אחרי הדיווחים בתקשורת; הם בדרך כלל הרבה יותר אמינים מאשר אלו של החברות.

טויבה בריזל עברה השבוע השתלת ריאה, אך היא מסרבת לחתום על כרטיס אדי. כאישה חרדית, היא נשמעת לרבנים שקבעו שמותר לקבל איברים רק מגוי; במקרה שלה התירו לקבל איבר מיהודיה, כי היא הייתה בסכנת חיים.

נניח בצד את העובדה שמדובר בקשקוש. ראשית, הבעיה ההלכתית (שיש לה פתרון) בהשתלת איברים היא קביעת רגע המוות, ואסור להרוג גוי בדיוק כשם שאסור להרוג יהודי. שנית, אני לא שמעתי על מישהו שעבר השתלה סתם בשביל הכיף, מבלי שחייו יהיו בסכנה. אבל את זה, כאמור, נניח בצד.

האזהרה הנובעת מהסיפור הזה איננה מופנית לאותם חלקים בחברה החרדית שממילא רגילים לקבל ולא לתת, אלא לחרד"לים – החרדים-לאומיים, מי שהיו דתיים-לאומיים ובשנים האחרונות הולכים ומקצינים מבחינה דתית. תסתכלו על הסיפור הזה ותבינו לאן תגיעו בעוד כמה שנים, אם לא תתעשתו ותחזרו לשביל הזהב, לדרך השלום והמתינות.

חברת גבעות עולם נטלה את שמה מפרשת "וזאת הברכה" שקראנו אתמול, וכך גם שם הקידוח שלה – "מגד". באותה פיסקה עצמה, שני פסוקים קודם לכן, נאמר: "ומתהום רובצת תחת". אולי זה מתאים יותר?