אנקדוטה של "מי" או מנהיגות של "מה"

נבחר ציבור קם בבוקר ושואל "את מי אני מייצג". במשך היום הוא עונה על השאלה הזאת בכל מעשה ומעשה שהוא נקרא לעשות בגלוי ובסתר, בכל דיון שסופו הכרעה, בכל הצהרה שהוא מריץ על אוטוסטראדת התקשורת. הוא נאמן למי ששלח אותו להיאבק בזירה על הנתח הנחשק של בוחריו, על חלקת אלוהי הסקטוריאליות הקטנה. הרציונל "את מי אני מייצג" שולט במחוזותינו כרציונל היותר סביר והיותר מקובל עלי אדמות.

למשל, שר חוץ, העולה על דוכן העצרת כדי להוציא כרטיס אדום לראש הממשלה ולהוריד נקודות לכל הקבוצה בה הוא משחק כקיצוני ימני. דיוקן בוחרי המנדטים שלו ריצד לנגד עיניו כשהוא קם ממושבו לדבר באוזני העולם, והנה אמר מה שבוחרים אלה שלחו אותו לומר. השאלה "את מי אני מייצג" היא השאלה הקריטית האחת, במדינה בה איש אינו מייצג יותר מחמישית האוכלוסיה, ולרוב גם לא שישית ולא שביעית. השר הזה, האיש האהוב כל-כך על חבורת תומכיו, לא שאל את עצמו "את מה הוא מייצג". "מה אני מייצג" היא שאלת אופ-סייד, נבדל. מעמדה כזאת אי-אפשר להבקיע. הוא מייצג מדינה ששר החוץ שלה הוא תוצר מובהק של מדיניות פנים, הוא מייצג מדינה שבזה להתאגדות העולמית היותר יוקרתית עד כדי התגרות מן הדוכן שלה בכללי הדמוקרטיה הראשוניים, הקובעת כי שר חבר בממשלה מייצג אותה ולא את מי ששלח אותו לכהן בה, כי לולי בזה לעולם, היה האיש האהוב מפוטר עוד בטרם יאמר את משפטו האחרון. הוא מייצג, בשם הראייה המפוכחת, הזיה מדינית שאי-אפשר לראות אותה אלא באישון עין מכוסה בקטרקט לאומני מעובה או ברשתית נגועה כבר במקולה גזענית מתפתחת. הוא מייצג את האמונה כי שלום בדורנו או אפילו בדורות הקרובים הבאים הוא שאיפה אוטיסטית, וכל מי שמטפח אותה בארץ ובעולם מצטרף מדעת או שלא מדעת לאויבי ישראל. הוא מייצג מדינה מתבצרת בבונקר מדיני ממנו אפשר לצאת יום-יום בגיחות מעליבות נגד מדינות העולם ונשיאיהן. אבל הוא לא שואל מה. הוא שואל רק מי.

האסוציאציה המחברת בין שר החוץ לשר הפנים היא כמעט בנאלית. הוא קשר תוקף בקבוצה. פחות מעשירית מבוחרי ישראל שלחו אותו לשחק בעמדה הזאת וכל כדור שהוא מחלק במגרש הלאומי הוא כדור שנשלח על-פי חוקת "את מי אני מייצג". שעון מגוחך המחשיך את היום בטרם החמה ברקיע מחשיכה אותו, הוא שעון העונה על הצרכים כביכול של המי ששלח אותי. ביולטנים רפואיים על האפידמיות שמביאים עלינו הזרים, נכתבים על-פי הפחדים האפלים של המי ששלח אותי. גירוש ארבע מאות ילדים העתידים, אם יישארו חלילה, לגזור שמד על כלל ישראל, מוכתב על-פי מי ששלח אותי. נעילת השערים בפני אינטלקטואלים החיים בעולם כולו כמוחים שיש להם תרומה לשיח הציבורי הגלובלי, היא נעילה מפני שמי ששלח אותי לא סובל פרובוקאטורים, בעיקר אם הם ידוענים מתנשאים או אפילו חתני נובל. אבל הקשר התוקף הזה אינו שואל את מה הוא מייצג. אילו שאל, היה שומע את המחאות מן הקווים, הצועקות כי הוא מייצג יהדות צרת-אופקים להחריד הגוזרת בושה על מאמיניה. הוא היה שומע כי הוא מוציא שם רע למדינה כמדינה אנכרוניסטית, שונאת קידמה, אכולת פוביה, הרואה בכל מי שאיננו בן ברית טווה קורי עכביש שעוד מעט יהפוך את הרוב היהודי בישראל למיעוט לכוד שאויבים יחגגו על קיצו הוודאי. הוא היה מתוודע לקולות שמעדיפים לבלוע פרובוקציה מאשר להיות מוקעים על לא צורך בחוצות תבל רבה, המוקיעה אומנם גם לתיאבון, אבל שעליה נאמר: "מי הוא גיבור? ההופך שונאו לאוהבו". להפוך שונא לעוד יותר שונא, היא גבורה אווילית.