עוון האמורי

המבקש לדעת מהי זכותנו על ארץ ישראל, ימצא את התשובה בפרשת השבוע. מקובל לומר, שמקור הזכות הוא בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא לאברהם בהתגלותו הראשונה אליו לאחר שהגיע ארצה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אין ספק שאכן אמת הדבר. אלא שיש להבטחה זו עוד מרכיב, המופיע בברית בין הבתרים שבהמשך פרשתנו.

אותה ברית ידועה במיוחד בזכות הפסוקים המדברים על שעבוד מצרים ועל הגאולה ממנו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול". אלא שיש עוד פסוק משמעותי מאוד: "ודור רביעי ישובו הֵנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הֵנה".

בפירוש המילים "דור רביעי" נחלקו סב ונכדו. רש"י מסביר שהמדובר בדור הרביעי לגלות מצרים: שלושה דורות יחיו שם והרביעי ייצא. הרשב"ם אומר שהכוונה היא לדור הרביעי של האמורי, מאחר שיש מקרים בהם המילה "דור" פירושה מאה שנה - והרי לנו 400 השנה שיש להמתין עד לירושת הארץ.

מכל מקום, ברור שיש לחכות עד שיגיע המצב בו "שלם עוון האמורי". הרשב"ם קושר מילים אלו לתחילת הפסוק: "אף על-פי שיושבי הארץ חטאו ודינם להקיא הארץ את יושביה, צריך אני להמתין ארבע[ה] דורות, כדכתיב: 'פוקד עוון אבות על בנים ועל שִלֵשים ועל רִבֵּעים לשונאָי' - אולי יחזרו הבנים בתשובה".

רש"י מפרש בעקבות חז"ל: "כי לא שלם עוון האמורי - להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שתתמלא סְאָתָהּ". וכך גם הרד"ק: "עונש עוון האמורי לא הגיע עדיין זמנם שיקבלו עונשם, כי האל יתברך יאריך אפו לרשעים ולכל יש זמן מוקצב: יש שמענישו מיד, ויש שמאריך לו זמן ויש שמאריך לו זמן רב, והכל לפי חוכמתו [של ה']".

החזקוני עומד על נקודה שמיד נראה את חשיבותה: "ואם תאמר מפני מה אין אני מכניסן [את בני אברהם] לארץ מיד? תשובה לדבר: כי לא שלם עוון האמורי יושב הארץ עד הנה, עד דור רביעי". החזקוני, אגב, מעיר גם על העובדה שהתורה מציינת את האמורי ולא את הכנעני כעם המרכזי החי בארץ, כדרכה בדרך כלל: "כתב 'האמורי' יותר משאר אומות, לפי שהיה אברהם יושב באלוני ממרא האמורי".

כאמור, ראוי לעמוד על השאלה בה פותח החזקוני את פירושו. למעשה, היא מתבקשת מאליה. אברהם אבינו הוא הראשון מזה עשרה דורות המכיר במלכותו של הקדוש ברוך הוא. מאז דור המבול, כפי שאומרים חז"ל, הכעיסו כל בני האדם את ה'. ייתכן שחז"ל אפילו רומזים, בהשוואה שהם עושים (בפרקי אבות) בין עשרת הדורות שמאדם עד נח לבין אלו שמנח עד אברהם, שאלמלא הופיע אברהם - היה העולם ראוי להיחרב שוב.

לאחר הכרה זו בה', ולאחר שהוא משמיד את הפסלים של תרח אביו ועומד בניסיון של כבשן האש, יוצא אברהם לארץ ישראל. מיד בהגיעו לארץ, מובטח לו שזרעו יירש אותה. ו"זרעו" - זו מילה הניתנת לפירוש בפנים הרבה. שמא זהו בנו, שמא נכדו, שמא בעוד עשרה דורות, שמא בעוד עשרים. מכל מקום: הבטחה יש. על ההבטחה הזו חוזר ה' לאחר שאברהם נפרד מלוט, והיא נחתמת בברית בין הבתרים - חוזה דו-צדדי, המחייב את ה' בדיוק כשם שהוא מחייב את אברהם.

והנה - הפתעה: בעוד אברהם כבר מילא את חלקו בכך שהכיר בה' והחל להפיץ את תורתו ויצא לארץ ישראל, בעוד אברהם עתיד לחתום בבשרו את אמונתו בדמות ברית המילה - חלקו של ה' נדחה במאות שנים. האם כך מנהל ה' את עסקיו? האם את התשלום הוא גובה כעת, ואת התמורה הוא מעניק בעוד ארבע מאות שנה?

אם כבר, כפי שמציין הרשב"ם, הרי שה' דוחה עונש - ולא שכר. לשונאיו הוא מחכה ארבעה דורות, שמא יחזרו בתשובה. אבל את השכר - אם לא בעולם הזה, הרי שלכל היותר הוא נותן אותו בעולם הבא, דהיינו לאחר קץ חייו הגשמיים של האדם. הכיצד, אם כן, שדווקא בחיר האבות, מייסד האומה, האדם הגדול בענקים כפי שמכנה אותו הנביא - דווקא הוא לא יזכה לראות במימוש ההבטחה? ולא רק הוא, אלא גם בנו וגם נכדו וגם נינו לא יראו זאת!

התשובה נעוצה בצדק האלוקי. נכון, ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל. ההבטחה ניתנת כעת בזכותו של אברהם. אך מימושה יידחה משום שיש צד שני למטבע: הצד של העמים היושבים כעת בארץ, ואשר יאבדו אותה לטובת זרעו של אברהם.

העמים הללו חוטאים. הם עובדי אלילים ושופכי דמים ונואפים. לא במקרה קמות בקרבם סדום ועמורה. ארץ ישראל, הקדושה מכל הארצות, אינה יכולה לשאת את חטאיהם ובסופו של דבר תקיא אותם. אך אלו המילים החשובות: בסופו של דבר.

לכל חטא ישנו העונש המתאים לו. ענישתו של ה' היא המידתית ביותר הקיימת, משום שמחשבתו מושלמת וראייתו מושלמת. כאשר ה' מעניש את החוטא, הוא יודע בדיוק מה יהיו ההשלכות על בני משפחתו וסביבתו, השלכות שיהוו עונש כנגדם. לא כמידת בית דין של מטה, השולח לכלא ובכך מעניש גם את ילדיו של החוטא; בית דין של מעלה יודע בדיוק מתי על החוטא לחלות ומתי עליו למות, כך שגם הסבל-המשני שייגרם יהיה צודק כלפי הסובלים ממנו.

כך בדינו של היחיד, וכך בדינן של האומות. העונש הצפוי לעמי כנען הוא חורבן ואובדן הארץ. אך את העונש הזה אפשר לתת רק כאשר מגיע הזמן המדויק - לא דקה לפני ולא דקה אחרי. וידעה חוכמתו יתברך, כי הזמן הזה יהיה בעוד ארבע מאות שנה.

עם כל אהבתו של ה' לאברהם, עם כל חשיבותה של הברית עימו - אין הן יכולות להוות מסלול עוקף לדין הצדק האלוקי. לכן, ההבטחה תינתן כעת כשכר לאברהם; מימושה ייעשה כאשר יגיע המועד בו תהווה גם עונש לעמי הארץ.