|
|
ניר וימן, שף מסעדת מל ומישל
|
|
|
|
|
|
|
יש בארץ הזאת מעט מאוד מסעדות סולידיות, שקהל-סועדיהן אינו רק שוחר קולינריה לשמה, אלא גם זה שמחפש בהן מפלט מאימתה של מוזיקת-רקע מחרישת-אוזניים, הבוקעת מרמקול עוצמתי מדי.
"מל ומישל" הצפון תל אביבית (בן יהודה 155) היא, בדיוק, מסעדה שעונה על כל אותן ציפיות. זו גם הסיבה שאנו כמהים לשבת בה וליהנות, בצד מעדניה המעולים, מן השקט והשלווה שאופפים אותה.
אל "מל ומישל" הגענו לעת צהריים. אף שמדובר במסעדה קטנה וצפופה, המלאה תמיד עד אפס מקום, לא הטרידו את מנוחתנו, ולו לרגע, השיח-ושיג של שכנינו לשולחן, וגם לא מוסיקת הרקע החרישית של להיטי שנות ה-60 וה-70, שרק הנעימה את שהותנו במקום.
עשיר-טעם
באווירה סולידית שכזו הגיעה לשולחננו התקרובת. מנת הפתיחה הייתה אספרגוס-פורצ'יני ירוק, נוסח מילנו, שהיה רך כחמאה, מתובל בחרדל מעודן ואנין-טעם, שאליו התלווה לחם הבית הקלוי. גם הארטישוק הרומאי, בשמן-כמהין, התגלה בכל הדרו.
הניוקי הפריזאי, שהוגש כמנה עיקרית, התעלה הפעם על עצמו. מעשה-ידיו להתפאר של השף התורן היה נימוח ועשיר-טעם. זו הייתה גם מנת-חלקה של מי שהתלוותה אלינו ושהתענגה על השרימפס ברוטב מרטיני, עם סלט ירוק, מתובל בעדינות יתרה, כשבקבוק גדול של סודה מרווה את צימאוננו.
לעילא ולעילא
קינוח הטירמיסו היה, כרגיל, לעילא ולעילא, כשגבינת המסקרפונה טובלת בים של ליקר. ולא שכחנו את האספרסו הכפול, עם ניחוחותיו הדומיננטיים של קפה איטלקי משובח.
לחשבון לשניים, שהסתכם ב-302 שקל, כולל תשר של 20 אחוז לשירות מעולה, צורפו גם שתי כוסיות של משקה-אניס מעודן על-חשבון הבית. כמו תמיד זיכינו גם הפעם, ללא היסוס, את "מל ומישל" במלוא 10 הנקודות של הסולם הקולינרי המגיעות לה.
