היהודים עומדים על שניים: הלוחמים והחכמים

אחת השאלות שכחילוני אף פעם לא הבנתי, היא כמה אפשר ללמוד תורה? אז נכון, העם היהודי חייב להעביר את התורה מדור לדור על-מנת לשרוד, אבל למה צריך להקדיש חיים שלמים בשביל זה? מספיק יהודים קוראים פרשה כל שבוע בבית כנסת ותוך שנה מסיימים לקרוא את כל התורה. ואז מתחילים שוב! למה צריך ללמוד כל היום? למה אנחנו צריכים לשלם בשביל זה? למה אי-אפשר ללכת לעבוד?

את ההבנה של העומק בלימודי יהדות הבנתי במהלך שהותי בקליפורניה. ביליונר יהודי בשם ג'ורג רור מימן קורס על עשרת הדיברות. כל סטודנט יהודי הלוקח את הקורס מקבל בסופו סכום כספי נאה של 500 דולר. כסף קל, חשבתי לעצמי. בסך-הכל עשרה שבועות של קורס, פעמיים בשבוע.

תוכנו של הקורס הצליח להפתיע אותי. סברתי, שבתור יהודי-ישראלי, אוכל לבוא וללמד את היהודים האמריקנים את המהות של עשרת הדיברות. להפתעתי, הקורסים בהנדסה וכלכלה - שכללו עבודות ודיונים על כלכלה קיינסיאנית מול עיקרון היד הנעלמה של אדם סמית ותרגילים מסובכים באקונומטריקה - נראו כמשחק ילדים מול הסוגיות הפילוסופיות שעלו בדיונים ובהרצאות על עשרת הדיברות. הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ (ולא רק מהסוגיות הפילוסופיות, אלא גם מהעובדה שגויים וסטודנטים לפילוסופיה החליטו לבוא להרצאות - למרות שלא היו זכאים ל-500 דולר). אחרי עשרה שבועות של תסבוכות פילוסופיות, המרצה, בשיעור האחרון, שמח להכריז שבהחלט הספקנו הרבה מהמבוא על עשרת הדיברות. ואחרי התוכן של הקורס, אני בהחלט מאמין שזה היה רק המבוא.

הקורס הזה גרם לי לחשוב. עשרת הדיברות הם מספר פסוקים בספר אחד מתוך חמישה ספרים בתורה. התורה היא הכרך הראשון מהתנ"ך - התורה שבכתב - שהועברה מדור לדור ללא שינוי במשך 2000 שנה. התורה שבכתב, היא רק חלק קטן מהתורה שבעל-פה, שהועברה מאב לבן. בנוסף לאלו, יש את התלמוד הבבלי, הקבלה, המיסטיקה היהודית, ספרים של חכמי התורה כגון ספר הזוהר, ועוד. אם בעשרה שבועות למדתי רק את המבוא לעשרת הדיברות, כמה זמן צריך להקדיש בשביל ללמוד ולהבין את כל המסורת העשירה הזאת? וכל זה היווה בהחלט ידע שהייתי מעוניין לשמר לילדיי, במקרה שאחד מהם יחליט להתעמק בלימודי יהדות. רק אז הבנתי שלימוד תורה אינו מוגבל אך ורק לתורה. המונח "לימוד תורה" הוא מונח כולל ללימודי יהדות - במובן הרחב.

חוקרים באוניברסיטאות ברחבי העולם מקדישים את חייהם על-מנת ללמוד ולערוך מחקר באנזים ביולוגי או לפענח מודל כלכלי. אם יש כלכלנים, מתמטיקאים, ביולוגים, פילוסופים, פיזיקאים ועוד שמשקיעים את חייהם ללימוד תחומם, כך צריכים להיות גם אינטלקטואלים יהודים שישקיעו את חייהם במחקר ובלמידה של המורשת היהודית. כפי שמדינת ישראל מעניקה תקציבי מחקר לאוניברסיטאות, כך גם תפקידה, בתור מדינת היהודים, להעניק תקציבי מחקר ללימודי יהדות. למותר לציין, שלא רק אבני החן בכלים של הכהן הגדול נגנבו במהלך 2000 שנות גלות. המון מהסודות ומהידע של העם היהודי הלכו לאיבוד בגולה. תפקידנו הוא לא רק לשמר את הידע הקיים, אלא לחקור את הספרים ולנסות לשחזר את הידע שהלך לאיבוד.

האמת שקשה להבין מהתקשורת כמה באמת מדינת ישראל משלמת לאברכים. מהו סכום הקצבאות? אני יושב כבר חצי שעה על האינטרנט, ומהכתבות המפורסמות בתקשורת, הסכום הכולל נע בין כמה מאות מיליונים לכמיליארד שקלים. לכן, הבה ניקח את הסכום הגבוה. מיליארד שקל נשמע כסכום אסטרונומי. ההיגיון הפשוט אומר שבמיליארד השקלים הללו אפשר לעשות כל-כך הרבה דברים חשובים. להשקיע בתשתיות, לחלק לנזקקים, לבנות שבילי אופניים, להקצות פקחים שיאכפו את החוק האוסר עישון במקומות ציבוריים וכולי. האמת היא, שאת כל הסיבות הללו שמעתי מחבריי - והם צודקים. צריך להשקיע גם בדברים הללו. אבל מילת המפתח היא: גם. אף אחד לא טוען שצריך להזניח את כל הצרכים האחרים של מדינת ישראל בשביל לימוד תורה. התקציב צריך להיות שקול, ולהתחלק באופן שקול בין הצרכים החיוניים של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לכן, חלק מהתקציב צריך ללכת גם למימון לימודי יהדות. אבל האם מיליארד שקל הוא סכום הגיוני?

התקציב של מדינת ישראל בשנת 2009 היה 313 מיליארד שקל. מיליארד שקלים הם פחות משליש אחוז מסך כל התקציב של מדינת ישראל. במילים אחרות, על כל מאה שקל של משלם המיסים, 30 אגורות הולכות לאברכים. וזאת לפי ההערכה הגבוהה, כפי שפורסמה בתקשורת.

האמת היא, שכל אחד צריך לעשות פה חשבון-נפש עם עצמו, ולחשוב האם 30 אגורות מתוך כל 100 שקלים הן סכום הגיוני להשקיע בלימודי יהדות. אני אישית יודע שלפעמים אני יוצא עם פחות מ-100 שקל ותורם כמה שקלים לקבצני תל אביב. או שאני משאיר טיפ שמן של 30-20 אחוזים למלצרית חמודה. 30 אגורות מתוך כל מאה שקל - אני אישית יכול לחיות עם זה. דרך אגב, מתוך ה-100 שקלים, אתה משלם 18 שקלים על ביטחון, 9 שקלים לביטוח לאומי (ממנו המובטלים מקבלים קצבה גבוהה מהרבה מבחורי הישיבה) ו-10 שקלים על חינוך. מעניין כמה משקיעים בתרבות? יש לי הרגשה שזה יהיה יותר מ-30 אגורות.

הסוגייה הזאת תעלה כמעט בכל ויכוח על האברכים: בחורי ישיבה שבכלל לא נמצאים בישיבה. הם רשומים פיקטיבית, ובסוף החודש מגיעים וקוצרים הבטחת הכנסה נוספת של 2,000-1,000 שקלים. האמת, כשחושבים לעומק, האנשים הללו בכלל לא חרדים או יהודים מאמינים. סביר להניח שבטח לא אכפת להם מיהדות או מלימוד תורה. יותר מתקבל על הדעת שהם חילונים המונעים על-ידי תאוות-בצע ואכפת להם רק מדבר אחד: הכיס, ולכן הם מתחזים לדתיים. אבל כאלו יש בכל מקום בו הממשלה מחלקת כסף. כבר שמענו על המחדלים בתקציבים הביטחוניים. כולנו היינו בצבא ואנחנו מכירים מקרוב את הנגדים שעושים קומבינות בצבא להשלמת הכנסה. את הכתבות על המובטלים עם המרצדס שמגיעים ללשכת התעסוקה לחתום אבטלה כולנו מכירים.

לכן, עצתי למנהיגים החרדים היא לעשות כל מאמץ על-מנת למנוע מהמתחזים הללו להיכנס לישיבות - הם עושים שם-רע ללומדי התורה בפרט ולציבור החרדי בכלל. עצתי לחילונים - אל תשפטו ותסיקו מסקנות מוטעות לגבי הכלל.

האמת שהדיון סביב קצבאות האברכים כפי שהוא מוצג בתקשורת, הוא אווילי לחלוטין ונובע מחוסר הבנה מוחלט של הצדדים. החרדים, מצד אחד, מנסים להסביר אידיאולוגית לחילוניים, ש"לימוד תורה" שווה-ערך לשמירת ישראל. לפי ההיגיון החרדי, החילונים כופרים, והתבוללות וכפירה תביא לסופו של העם היהודי. החילונים מצידם, לא מבינים כיצד "לימודי תורה" מצאת החמה עד צאת הנשמה תורם לחברה הישראלית. אנחנו החילונים הולכים לצבא, עובדים ומשלמים מיסים, ובזכותנו המדינה גם מוגנת וגם מתפתחת, אז איך בדיוק החרדים, שלא תורמים כלום, לכאורה, מעזים אפילו לחשוב שהם "שומרי ישראל"? (ההכללות פה מוצגות כפי שהן מוצגות בתקשורת. הכותב עצמו מסתייג מהכללות וסטריאוטיפים).

האמת היא שמתקופת דוד המלך העם היהודי התחלק לשני צדדים: הלוחמים, שמגינים על עם ישראל, והאינטלקטואלים - לומדי התורה ששומרים על המסורת. לצערנו, עד היום שני הצדדים כושלים לראות את התלות של האחד בשני. העם היהודי שרד אלפיים שנות גלות והפך לאחת מאומות העולם הוותיקות והדומיננטיות בגלל תלות זאת. כשהחיילים נכשלו בלהגן על העם היהודי, היו אלו לומדי התורה, שתוך כדי חירוף נפש ואמונה חסרת-תקדים, הצליחו לשמור ולהעביר מדור לדור את המסורת והתורה של העם היהודי, למרות הסכנות, הרדיפות וניסיונות ההכחדה.

דוגמה מובהקת אחת ללומד תורה שבזכותו העם היהודי עדיין נמצא כאן היום, הוא רבי עקיבא. כשהרומאים השתלטו על ארץ ישראל, אדריאנוס, הנציב הרומי בירושלים, הטיל את גזרות השמד על היהודים ושם לעצמו כמטרה למחוק את העם היהודי. המסורת ודת העם היהודי הוצאו אל מחוץ לחוק. העונש על הפרת גזרות שאסרו על קיום מצוות יהודיות בסיסיות כגון ברית מילה, לימוד תורה, קיום בית מדרש, קיום בתי דין הלכתיים, שמירת שבת, קביעת מזוזה, קריאת שמע, בניית סוכה, הדלקת נרות חנוכה, הנחת תפילין, תקיעות שופר וכדומה, היה גזר-דין מוות, ולעיתים אף היה נגזר עונש קולקטיבי על משפחתו ואף עירו של מבצע העבירה. רבי עקיבא, שהשכיל להבין את חשיבות חינוך הדור הצעיר, המשיך ללמד תורה ברבים תוך כדי חירוף נפש. אחת המטאפורות הידועות של רבי עקיבא היא ההשוואה של העם היהודי ללא תורה, לדג ללא מים. במילים אחרות, העם היהודי לא היה שורד, ואנחנו לא היינו כאן היום, אילולא הפנאטים החרדים שהאמינו שלימוד תורה הוא מטרת חייהם.

ההיסטוריה של העם היהודי מלאה בסיפורים של לומדי תורה, שכנגד כל הסיכויים, עמדו מול אימפריות שניסו להכחיד את העם היהודי. כמה שנים לפני תקופתו של רבי עקיבא, יהודה המכבי התייצב מול גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי, מלך האימפריה הסלאוקית. כמה שנים אחרי רבי עקיבא, שמעון בר כוכבא, שרבי עקיבא היה מנהיגו הרוחני, עמד בראש המרד מול האימפריה הרומית. העם היהודי שרד את האשורים, הבבלים, הרומאים והנאצים, תודות לסירוב העיקש לנטוש את תורת ישראל. אז האם עכשיו הזמן לנטוש את התורה?

לכן, עקב ההיסטוריה מלאת התלאות של העם היהודי, הנימוק הראשון בעד קצבה ממשלתית לאברכים הוא ביטחוני נטו. העובדה ש"קיצוניים" שהקדישו את חייהם למען לימוד תורה הצליחו כאשר צבאות עם ישראל נכשלו, מוכחת היסטורית. מצד שני, לולא תקופות ארוכות של ביטחון מהן נהנו לומדי התורה בזכות חיילי ישראל, התרבות והמורשת היהודית לא הייתה מתפתחת למה שהיא היום. לפיכך, יש פה קשר סימביוטי, בו הישרדות העם היהודי תלויה הן בלוחמים ששומרים על עם ישראל והן באינטלקטואלים - חכמי ישראל - ששומרים על התורה. האחד לא יכול לשרוד ללא האחר.

מדינת ישראל בימינו חזקה כלכלית וצבאית. אבל מדינת ישראל היא מדינה צעירה. שישים שנים הן שבריר שנייה כשמסתכלים על 3,000 שנות ההיסטוריה מלאות התלאות של העם היהודי. אם דבר אחד ניתן ללמוד מההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, היא שתמיד נרדפנו, ועדיין נרדפים. ישראל בשנת 2010 עדיין ניצבת מול אתגרים ביטחוניים קיומיים. לכן, אני מסתכל על אלו המוכנים לשבת כל היום ללמוד תורה כאל פוליסת הביטוח של העם היהודי. במידה שניכשל בלהגן על עצמנו - מורשת העם היהודי, תורתו, דתו ולפיכך עתידו, יהיו בידי כמה עשרות אלפי ה"קיצוניים" שהקדישו חייהם ללימודי יהדות. וכל זה בשביל 30 אגורות על כל 100 שקלים. אם תשאלו אותי, זה מחיר זול.

יותר מכך, אני מרגיש בושה וכלימה שבימינו, כשיש לנו סוף כל סוף מדינה יהודית חזקה, אנחנו עושים את המוות לאלו שמוכנים להקדיש את חייהם ללימודי יהדות. בעבר, היו אלו גויים אנטישמים שגזרו עונש מוות על לימוד תורה. היום, אנחנו, יהודים חילונים במדינה יהודית, עושים את המוות לחרדים שמוכנים להקדיש את חייהם ליהדות. לכן, אני רוצה לסיים את המאמר בהתנצלות ובקבלת מחילה מרבי עקיבא ומשאר חכמי התורה שבזכותם אני נמצא כאן היום, ושבטח מתהפכים בקברם לו היו מודעים לעובדה שיהודים במדינה יהודית מסרבים לתת ליהודים ללמוד תורה. אני לא בנוי אישית ללימוד תורה, אבל יש לכם את מלוא תמיכתי לקבל את פחות משליש האחוז מתקציב המדינה למען לימוד תורה. אם לא מתוך כבוד לדורות הקודמים שחירפו את חייהם, אז מתוך כבוד לדורות הבאים שזכאים, כמוני, לקבל את זכות הבחירה ולהחליט אם הם רוצים להקדיש את חייהם לברים של צפון תל אביב או ללמוד תורה על-מנת להחיות את ידע העם היהודי ולהעבירו לדור הבא. בשביל 2,000 שקל בחודש, אתם גם מוזמנים להקריב את חייכם למען לימודי יהדות. בכבוד.