תראו איזו דרמה: אריאל שרון חזר לחוות השקמים. אחרי אישפוז בן חמש שנים, מתוכן ארבע בבית החולים תל-השומר, ראש הממשלה לשעבר הועבר הבוקר (ו', 12.11) לביתו. הכותרות מציינות שהמעבר בא לבקשת בניו, עמרי וגלעד, והרופאים מקווים שזה יעשה לו טוב.

בסדר גמור ושיהיה בריא, אבל זה קורה לפחות ארבע שנים מאוחר מדי. ארבע שנים בהן שרון אושפז על חשבוננו. ארבע שנים בהן נלקחו מיתר החולים שניים-שלושה חדרים ששימשו אותו, את שומריו ואת משפחתו. וזה לא שמשפחת שרון לא יכולה להרשות לעצמה את הטיפול מכיסה הפרטי העמוק למדי, שלא לדבר על מיליוני השקלים לשנה המופרשים ממילא עבור שרון מתקציב המדינה.

הרבה יותר נוח ופשוט להותיר את החולה בבית החולים, גם אם אין שום טיפול עבורו. הרבה יותר זול להעמיס עלינו את ההוצאות במקום להשתמש – כמו כל אזרח – בחסכונות ובתשלומי הפנסיה. האמת היא, שאצל משפחת שרון – זו התנהגות שגרתית לגמרי.

שתי שאלות לצחי הנגבי: אם היית צריך לשלם מכיסך לאותם עשרות פעילי ליכוד שמינית במשרדים בהם שימשת בתור שר – האם גם אז היית ממנה אותם? אם היית צריך לממן בעצמך את המשרות שיצרת עבור חלק מאותם פעילים – האם גם אז היית יוצר אותן?

נכון, הנגבי זוכה מאשמת מינויים פוליטיים, אבל לא משום שלא ביצע אותם, אלא בטענת הגנה מן הצדק: "כולם עושים את זה ורק אותי העמידו לדין". וזו בדיוק הבעיה, שההסתכלות היא על הפן הפלילי של מינויים כאלו ולא על הפן הכלכלי שלהם. המבחן צריך להיות נורא פשוט: האם השר הממנה היה מוכן לשלם בעצמו את משכורותיהם, או שהוא חכם גדול רק על חשבוננו.

תראו מי היו החברים בוועדה שדנה בתגמולי הנפט והגז: פרופ' איתן ששינסקי; הממונה על התקציבים, אודי ניסן; מנהל רשות המיסים, יהודה נסרדישי; יו"ר המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה, פרופ' יוג'ין קנדל; מנכ"ל משרד התשתיות, שאול צמח; הממונה על ענייני הנפט במשרד, ד"ר יעקב מימרן. למעט היו"ר, כל החברים הם עובדי מדינה. בניגוד לוועדות חשובות בעבר, לא היה כאן אף נציג ציבור, שלא לדבר על נציג של מי שאמורים להיפגע מההמלצות – בעלי הקידוחים.

כאשר ממנים ועדה שכל חבריה רוצים להגדיל את הכנסות המדינה, ברור מראש מה יהיו המלצותיה: לגבות יותר, גם תוך שינוי רטרואקטיבי של כללי המשחק. מה הפלא שזה בדיוק מה שהיא נתנה למי שמינה אותה. כאילו שזה הכסף הפרטי של המדינה, כאילו שהיא זו שהשקיעה ולקחה את הסיכון. מה שמביא אותנו לנושא הבא.

מעניין לעניין באותו עניין. משרד האוצר הקפיא השבוע 18 מיליון שקל מההקצבה לאוניברסיטת תל אביב, משום שזו אינה מפסיקה את תשלום השכר החריג לעשרות מעובדיה. החריגות התגלו כבר לפני ארבע שנים, ומאז מנסה האוצר לשווא להבטיח שהאוניברסיטה תפעל כחוק ולא תעשה בכסף הציבורי כבתוך שלה.

יש לי הצעה פשוטה: מי שישלם שכר חורג – שיחזיר אותו מכיסו. ההליך הזה קיים בשלטון המקומי, אך מסיבות פוליטיות כמעט ואינו מופעל. אז שיופעל לפחות בגופים שאמורים להיות מקצועיים ועסקיים – אוניברסיטאות, קופות חולים, חברות ממשלתיות. ואז נראה מי יהיה מוכן לקחת את הסיכון.

דומה שגם שר הפנים ויו"ר שס הבין, שהצעת חוק האברכים במתכונתה הנוכחית לא תעבור – לא ציבורית, ודאי לא משפטית, כנראה גם לא פוליטית. לכן היה לו רעיון מבריק: גם סטודנטים שיש להם לפחות ילד אחד, יקבלו את קיצבת השלמת ההכנסה.

סליחה, מר ישי, אבל מאיפה יבוא הכסף? בדקת כמה זה יעלה? בדקת מה אומר משרד האוצר? בעוד יד אחת של הממשלה מבקשת להגביל את יכולתו של בג"צ לפסוק בסוגיות כלכליות בעלות משמעות של יותר מ-5 מיליון שקל, יד שנייה שלה זורקת הצעות פוליטיות של עשרות ומאות מיליוני שקלים בלי כל בדיקה ובלי כל אחריות. אם היינו חושבים שיד אחת של הממשלה יודעת מה עושה היד האחרת, היינו קוראים לזה "צביעות".

"כמו שחברת קוקה-קולה אינה מפרסמת את הנוסחא הסודית שלה, גם אנחנו לא מפרסמים את הסוד העסקי שלנו להשגת רווחים". לשון תגובת בנק ישראל לשאלה מדוע הבנק אינו מפרסם את הרכב יתרות המט"ח של ישראל, המגיעות כבר ל-70 מיליארד דולר ("כלכליסט", 8.11.10).

התשובה הזאת היא מופת של הטעיה. לקוקה-קולה יש פטנט מסחרי רשום; בניהול יתרות מט"ח – כך אני מקווה – אין פטנטים סמויים, כי כאלה יש רק לברנרד מיידוף. קוקה-קולה היא חברה שכל אחד יכול להחליט אם להשקיע או לא להשקיע במניותיה; יתרות המט"ח שייכות לכולנו. מנהלי קוקה-קולה מחויבים רק לטובת החברה ובעליה; בנק ישראל מחויב רק לטובת המדינה ואזרחיה.

מגיע יישר כוח לאמנון אטד מ"כלכליסט", שכבר למעלה משנה אינו נרתע מלפגוע בפרה הקדושה ביותר של המשק הישראלי: סטנלי פישר. בעקשנות ראויה לציון, דורש אטד מבנק ישראל שקיפות מינימלית – לא כמו של חברה ציבורית, חלילה, אלא כמו של תקציב המדינה אצלנו וכמו של בנקים מרכזיים אחרים. בינתיים, כך נראה, הקריאות נופלות על אוזניים ערלות. כי מי אנחנו בכלל? בסך-הכל בעלי הבית של בנק ישראל ומי שמשלמים את שכרו של הנגיד.