שלמה המלך, החכם מכל האדם, כבר יעץ בספרו קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר". החטא הכרוך בהתחייבויות מתחיל עם ההתחייבות עצמה. רק כסיל אינו לוקח בחשבון את העובדה הניצחת כי נדר שנודרים אותו במציאות של היום צריכים לשלמו במציאות של מחר, ומהיום למחר המציאות מתהווה ומשתנה והנדר שוב אי-אפשר לשלמו ומה שנשאר הוא שהנודר מפר אמונים, מתגלה בציבור כמי שמילה שלו אינה מילה וגרוע מזה - כמי שמרוקן את המעשה אשר החליט לעשות מתוכנו המוסרי. על-פי התורה, הדורשת קיום נדרים, הנודר מלכתחילה מתחייב בקרבן חטאת. לא רק שלא טוב לנדור, אלא שיש אפילו צל איסור על הנדר.
מעניין כי בסיפור של "Read my lips" - "קרא משפת שפתותי", של הנשיא בוש האב, שהפך לחלק בלתי נפרד מאוצר האנקדוטות הפוליטיות, חבויה ההתלבטות לגבי הנדרים של ראשי עם בכלל. המועמד לנשיאות התחייב בשנת 1988 לא להעלות מיסים. בנאום שובה-לב שכתבה בעבורו הסופרת וכותבת נאומיו Peggy Noonan נשבע הנשיא בנקיטת חפץ כי לא יעלה מיסים. כדאי לקרוא את המקור האנגלי בטרם אתרגם אותו: And the Congress will push me to raise taxes and I'll say no. And they'll push, and I'll say no, and they'll push again, and I'll say, to them, ‘Read my lips: no new taxes'. כלומר, "הקונגרס ילחץ עלי להעלות מיסים, ואני אומר לו 'לא'! והם ילחצו ואני אומר להם 'לא', והם ישובו ללחוץ ואילו אני אומר להם קיראו מלשון שפתותי, 'לא יועלו מיסים'". טיוטת הנאום הזאת הגיעה לידי יועצו הכלכלי של הנשיא Dick Darman. הוא הזדעזע מן ההתחייבות הבלתי אפשרית הזאת ומחק אותה מן הטקסט. "היא טיפשית ומסוכנת", אמר. אולם יועצים אחרים שחששו כי בוש זקוק לתדמית של האיש היכול לעמוד מול דוקקיס ללא חת וללא מורא, החזירו את המשפט העל-מוותי לנאום ובוש נבחר, אך שינה את טעמו והעלה מאוחר יותר מיסים, ולא נמלט מן ההיסטוריה כמי שפיו וליבו אינם שווים.
בנימין נתניהו, כמוהו כבוש וכמנהיגים פוליטיים רבים, נמצא בכל יום ויום בפני הדילמה של הבטחה לשם קימום מעמדו הפוליטי ברגע הנתון, מול העובדה הבלתי נמנעת כי יבוא יום והוא יאלץ להפר הבטחתו ויחטא בהפרת נדרים. החטא מתחיל עם הנדר. לא שאין חטא בהפרתו. חטא ועליו גם איוולת גריפת תמיכה פוליטית באמצעות הנדר בשעתו, גדול מהפרתו לאחר זמן.
בנושא של שלום, לא של השלום עצמו, אלא בתנאים לעשייתו, השנויים במחלוקת אידיאית מדינית ופוליטית, והמטלטלים את הארץ הזאת למן יום היווסדה, אפילו למן היום בטרם תיווסד, אין פיתוי גדול יותר מאשר לקנות תמיכה אלקטוראלית בנדרים. מי לא נדר ומי לא הפר נדריו. הרשימה ארוכה ממנות. הנסיבות היו כולן שונות אלה מאלה, אולם הכלל היה כי הציבור החלוק דורש התחייבות לעתיד לבוא כאילו העתיד לא יבוא, ועל כן דין מקום אחד על מפת הסכסוך הוא כדין תל אביב ביום הבחירות ואינו כדין תל אביב לאחר הבחירות. זה חוזר על עצמו כחוק טבע. גם התרעומת על הפרת הנדר חוזרת על עצמה כמעט כריטואל, ואף על-פי שהיא צודקת מעיקריה המוסריים, היא מתגלה כנאיבית מעיקריה הפרגמאטיים, ובסך-הכל אנשים ממשיכים לנדור כשקהל בוחריהם כבר לא מאמין להם בשעת הנדר עצמו, ורק הנפגעים אידיאולוגית או פוליטית מהפרתו מרימים קול זעקה.
אך יש מקום להערה נוספת. יש נדר גדול מכל הנדרים הפוליטיים שנדרה ישראל ונדרו עימה כל ראשי ממשלות ישראל ושריה ויועציה - נדר השלום. הנדר לא להחמיץ אפילו את ההזדמנות הקטנה ביותר ואפילו אם היא מתגלה רק בסדק בחומת האיבה ההיסטורית כבר של ההתנגדות הפלשתינית לכרות שלום עם ישראל, הוא נדר גדול. את הנדר הזה, הגובר על-פי כל אמת מידה על הנדר שלא לבנות עוד אחרי ההקפאה הראשונה, את הנדר הזה אסור להפר. "Read my lips"? לא. קיראו לא את שפת שפתותי אלא קיראו מה שכתבנו במגילת העצמאות, מה שנאמר מעל כל במה בעולם, שלא לדבר על כל במה בארץ.
אם יש סדק של הזדמנות לקרב שלום שנדרנו להביאו עלינו, אי-אפשר להפר את הנדר הזה אפילו אם צריכים להפר במחיר קיומו נדר אחר שנדרנו. המאבק על השלום לא התחיל ולא ייגמר עם המאבק על ההקפאה. איש מכל התובעים היום מנתניה לסגת מן ההסכמות עם האמריקנים מפני שהתחייבויות צריכים לקיים, אינו נקי מהפרת התחייבויות כשההפרה הייתה נוחה לשיטתו. לכן טול קורה מבין עיניך. אבל לא זה עיקר. הנדר הגדול שעוד אפשר וצריך לקיימו הוא נדר השלום. אסור בכל איסור לסכל את קיומו. אפילו יסכלו אותו הפלשתינים הניצבים מולנו בניסיון להגיע להסכם, אנו אסורים בהפרתו. איוולת היא לתרגם את כל הסצנה הזאת לדרמה של שלטון אמריקני הנוטל מישראל את חירותה וכופה עליה פתרון שלא בטובתה. לא האמריקנים נדרו אותו הנדר הגדול. אנחנו נדרנו אותו. אם לקיומו של הנדר הגדול הזה מחויב ראש הממשלה נתניהו, מי יקום וימנע זאת הימנו וליבו לא ינקפו נקיפה קשה מנשוא.
