להביא אל הציונות והמדינה היהודית - כאן ועכשיו

בימים שבהם ניטש ויכוח על אופיים של לימודי אזרחות, תולדות הארץ, ציונות וכיו"ב - ראוי היה לבחון שיטה, להביא את התלמידים אל הציונות לפחות כהשלמה לספסל, ובכך לשלב ידיעת הארץ והעם וחוויית מסע ולמידה.

צה"ל ומערכת החינוך עושים זאת במסגרת לימודי ארץ ישראל, כמסעות נקודתיים. אני מתכוון למוקד מסוים מאוד, שבו מקופל כמעט הכול - מעין מוזיאון חי לתולדות ארץ ישראל בעת החדשה.

עיר דוד בירושלים שבאמצעות הביקורים בה מקווה שר החינוך להגביר את הזהות הלאומית - כל הכבוד והיקר לה. היא היסטוריה. היא מוזיאון עתיקות. הדוגמה הטובה להכיר מקרוב את העבר הציוני, את ההווה ואולי גם את עתידנו בארץ הזאת - היא ראשון לציון. זה חשוב יותר מאשר הכרה של הפלשתינים במדינת ישראל כמדינה יהודית.

הסיור שלי במסע לרוחבה, לאורכה ולעומקה ההיסטורי של המושבה החקלאית הראשונה בארץ ישראל - שנוסדה על-ידי העלייה הראשונה - "ראשון לציון" התחיל באיזו משאלה לידידי יאיר אלוני. יאיר הוא עיתונאי, שדר, מי שהיה בין היתר מנכ"ל רשות השידור, יליד ראשון. הייתי זקוק לאיזה קטע של אווירה בראשון בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, לשילוב באיזה סיפור (הפוסט הוא ערך מוסף). יאיר הוא בור סוד, מעין "גוגל" מהלך של דברים ונושאים שהוא למד, ראה ושמע. בראשון הוא גולש כמו אלוף סקי ב"פורט די סוליי", דאבוס או סנט מוריץ באלפים השוויצריים. הוא הציע במקום לדבר בטלפון או במפגש לערוך איתו סיור בעיר הולדתו. וזאת עשינו.

ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודלה אחרי שלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה. אומנם בשנים האחרונות גידול האוכלוסיה אינו מואץ כפי שהיה בעשור האחרון, אבל מספר התושבים מתקרב לרבע מיליון. ראשון לציון אין לה את ההיצע שיש לכל אחת מאחיותיה הגדולות והאפיונים שלהן, אבל יש בה דבר ייחודי והוא ההיסטוריה של הישוב ושל המדינה בצורה קומפקטית: 1882-2010, מאה עשרים ושמונה שנה בצומת היסטורי וגיאוגרפי. סיור של יום מספיק כדי לדעת משהו על תולדות הישוב והמדינה וגירוי חזק ללמוד יותר.

הנתיב שבו אני הוּלכתי התחיל בגבעה הרכה שעליה בית העלמין של חלוצי המקום, אנשי העלייה הראשונה, שבו טמונים עצמותיהם של שבעה עשר הבילויים, משפחותיהם וותיקי הישוב. ראשון לציון היה הישוב הראשון בארץ ישראל החדשה, שנוסד כמושבה חקלאית על-ידי מתיישבי יסוד המעלה בצפון. המתיישבים הגיעו למקום לא רק לתקוע יתד לאוהל ולצריף אלא להקים בשטח החולי הזה גן חקלאי - חלום כמעט בלתי אפשרי. שטח הרכישה היה כשלושת אלפים וחמש מאות דונם.

בסמוך לבית העלמין הראשון והישן נמצא למרגלותיו בית הקברות הצבאי שבו קבורים כל הנופלים במערכות ישראל מראשון והסביבה. ואגב, צה"ל מקפיד מאוד לתחזק ולטפח את בתי העלמין שלו. אין בכך חצי נחמה למשפחות השכולות אבל יש בכך הכרת כבוד של המדינה לאלה שנפלו למענה. הסיור בו משרה רוגע, הטיפוח גורם לסיפוק, בייחוד מול היחס הרשלני לבתי העלמין האזרחיים במדינה. לאלה הקדשתי פוסט בשעתו. ובחברתך יאיר אלוני שמכיר כמעט כל שם, או את אחיו ומשפחתו יש לכך משמעות מיוחדת.

המשמעות הסמלית של הקרבה בין שני בתי העלמין. היא שאבות הישוב משקיפים על בני בניהם, ניניהם ודורות ההמשך וכאילו המסר שלהם הוא: אנו באנו לארץ שוממה, מנוכרת ואכזרית, ועשינו את שלנו. אתם נולדתם כאן ועשיתם את שלכם בהקמת המדינה ובשמירה עליה.

ואכן ראשון לציון הוקמה בלב אזור ערבי צפוף ועוין וההגנה על המקום הייתה חלק בלתי נפרד מקיומה של המושבה. עוד תג סמלי של מדינה מפותחת שעדיין נאבקת על קיומה הביטחוני. היא הייתה מוקפת מכל הצדדים בישובים ערביים. יפו - מצפון מערב, יאזור(כיום איזור) ובית דג'ן (כיום בית דגן) ממזרח, לוד ורמלה מצפון מזרח. ברמלה הייתה מפקדת הכוח של הערבים בראשות חסן סאלמה שפוצצה על-ידי חטיבת כוח גבעתי. יְבנה (יָבנה), מָג'דל(מגדל-אשקלון) ואישדוד (אשדוד) מדרום מערב. למיקום הזה היו השלכות ביטחוניות על המושבה מאז יסודה ועד לסיום מלחמת העצמאות ועשרות מבניה נפלו עוד בטרם הוקמה המדינה רשמית. במלחמת העצמאות הופצצה ראשון לציון מן האוויר על-ידי מטוסים מצריים. תל אביב שכנתה מצפון הופצצה 8 שנים לפני כן על-ידי מטוסים איטלקיים.

מכאן עברנו לרחוב הרצל - לב העיר של ראשון "הישנה". הנוסעים כיום בנתיבי הרוחב והאורך המרווחים העוקפים או החוצים חלקים של ראשון מדרום לצפון וממזרח למערב, כולל הכביש המהיר ראשון -ירושלים, יפערו עיניים אם יתברר להם כי בתקופה קריטית של מלחמת העצמאות מה שכיום רחוב הרצל בלב ראשון הישנה היה הכביש הראשי שחיבר בין הצפון לדרום ובזמן מסוים בין הצפון והמרכז למזרח כלומר לירושלים דרך חולדה בדרום ומזרחה לירושלים הנצורה. נתיב ראשי זה הוליך ממה שכיום צומת כביש מס 4 וכביש מס' 412 דרך רחוב המכבים לאורך הקריה החקלאית (מכון וולקני) לצפון עד לנס ציונה ורחובות וממה שהיום צומת בילו - לחולדה -למזרח, לכוון הקסטל ושער הגיא ונתיב השיירות - "דרך בורמה".

לפני קום המדינה היו זמנים שגם ראשון הייתה נצורה. לא הרחק ממנה נמצא המחנה הצבאי "סרפנד" הבריטי, כיום צריפין. עוד סימן היכר במדינה שבדרך. אותה בריטניה אשר לפני קבלת המנדט על ארץ ישראל נתנה לנו את "הצהרת בלפור". רבים מתושבי ראשון ביניהם אביו של יאיר אלוני, עבדו באותו מחנה בריטי. את ההצהרה קיבל וולטר ליונל רוטשילד בן דודו של הנדיב הידוע הברון ג'יימס דה רוטשילד. ולא יכול להיות משהו סימביוטי יותר מאשר ראשון לציון והנדבן הידוע. הרחוב על שמו חוצה את העיר ממזרח למערב ובקדמתו בית רוטשילד.

המעניין הוא שהחקלאות שלמענה נוסדה המושבה, כשלה. הכישלון לא נבע מהעדר מאמצים מצד האיכרים אלא, כאמור, מן המיקום. נוסף על העדר ניסיון להתמודד עם האדמה החולית באו מלמעלה ומלמטה,פגעי טבע ושמו את המאמצים לאל. אולם בתחום אחד שפר מזלה. גידול כרמים בסביבה ויוזמתו של הברון ג'יימס דה רוטשילד להקים בה את היקב הראשון בארץ ישראל - יקבי כרמל לימים כרמל מזרחי - שכלל גם את זיכרון יעקב בשל הגבעות המשתפלות ברכסי הכרמל הטובות לטיפוח כרמים. היקב הוא בלב העיר.

השפה העברית, התרבות והאורקסטרה

מקור השם - ראשון לציון - שאוב מן התנ"ך (ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אֶתֵן - ישעיהו מ"א כז) אבל היא לא היחידה שנושאת שם תנ"כי. לעומת זאת היא הראשונה שאימצה את שפת התנ"ך, העברית, כשפה במסגרת החינוך ובקרב הציבור הרחב. אולי זה טבעי שבית הכנסת הגדול בקצה רחוב רוטשילד ובית הספר הראשון היו סמוכים זה לזה והם קיימים עד עצם היום הזה. לימים הוקם בי"ס תרבות והתושבים ערכו ערבי ספרות ושירה. בכך הפכה ראשון לערש השפה והתרבות העבריים והארץ ישראלים של הישוב באותם ימים. כל הדברים הללו יש להם משמעות לתלמיד של ימינו.

האורקסטרה של ראשון הראשונה בישוב שנוסדה ב-1895 - הזכירו לנו אותה - את האורקסטרה - דן אלמגור שחיבר את המילים ושמעון ישראלי שחיבר את הלחן ושר את השיר בשנות ה-60. והנה קטע: בימים שקוסוביצקי המנצח הגאון - לא ידע לקרוא תווים בלי נקודות בא לארץ אוסוביצקי המזכיר של הברון - ואמר לאפרים קים: אורקסטרה פה נקים. מאירוביץ' בא עם פיילה, חיסין בא עם תוף מעור. גיסין בא לו עם אשתו של מוישה נט, ואפילו מוישה זיילר - עם מיתר אך בלי כינור. ומייטסטרו אוסובציקי אז הרים את השרביץ ו... ו... איזה אורקסטרה יפה. המנגנים דיברו רוסית אבל זייפו רק בעברית. איזה אורקסטרה יפה - ראשון לציון מארש.

ראשון לציון אף שהייתה מושבה לא סוציאליסטית הייתה הבית והחממה להכשרות של גופים קולקטיביים כמו קיבוץ רביבים שנמצא בדרום מערב הנגב. בית רביבים ושכונה נמצאים במקום. וזה ייחודה של ראשון. לא רק שהיא לא מחקה עקבות היסטוריות שלה, אלא שיבצה אותם כמו בפסיפס בעיר עצמה כמו מוזיאון הראשונים. זה לא "פיל לבן" או פיל אפור, או איזה מאוזוליאום מתנשא. המבנים והרחבה הם אוטנטיים מן התקופה ההיא ובהם מיצגים ותיעוד על ראשיתה של המושבה. תראה את האיש שניהל את ה"פוסטה", את הרוקח, את הנפח המפורסם יצחק לייב טופורובסקי ועוד דמויות שאמנם נוצרו כמאה שנה לאחר מוזיאון מאדאם טוסו בלונדון, אך לא נופלים מהם באיכות היצירה.

המושל הטורקי והרחבת המושבה

ועוד פרט שאינני בטוח שרבים מודעים לו ובמובן מסוים יש לו השלכות עכשוויות. באותה תקופה ארץ ישראל הייתה תחת השלטון העותומאני שאמנם לא התנכל לישוב היהודי הצעיר, אבל גם לא התלהב לנוכח ההגירה מאירופה בייחוד מאותם חלקים במזרח שהיו תחת השפעה רוסית. אבל היה זה גמל פחה, המושל הטורקי של ארץ ישראל וסוריה, כאשר ב-1915 ביקר במושבה וכאות הוקרה והתפעלות הורה להרחיב אותה עד לים. היום המרחב נמצא בשטח ראשון החדשה והנוצצת.יש לנו היסטוריה ארוכה מאוד עם טורקיה, מאז ועד עצם היום הזה, בעידן רג'פ טייפ ארדואן. וזה חלק ממנה, והוא מצוי בראשון לציון.

כאמור, ייחודה של ראשון הוא שהרבה דברים מאז מצויים ומשולבים בעיר עצמה, והכוונה לעיר הישנה כלומר זאת שלפני קום המדינה ושנים רבות אחריה, כולל העליות. אין כמעט מקום בעולם שהעליות ממנו פסחו על ראשון, החל מן העלייה הראשונה וכלה בעליות ניצולי השואה, צפון אפריקה, עירק וחבש. בראשון לציון היו שלוש מעברות אשר הגדולה והידועה שבהם הייתה "מעברת נחלת", שהייתה סמוכה לשכונה "נחלת יהודה". אפילו "ילדי טהרן" אותם עולים שהגיעו בדרך היבשה במהלך מלחמת העלום השנייה והשואה לא נשכחו ובעיר החדשה זאת לחוף ים, יש רחוב על שמם. הרחובות בראשון אומנם רחבים למדי, אבל אין לטעות, חלק מן הבניינים הם מראשית המאה הקודמת, וחלקם הגדול מאמצע המאה, אותם בנייני מלט שהם סימן היכר בכל הארץ משנות החמישים, לצורך קליטת העליות ההמוניות. בינתיים, ראשי העיר החליטו שלא לעשות מהפכות בעיר הישנה ולהעביר את המודרנה למערב.

אחד המבנים הידועים והשמורים הוא בניין "בית העם". הבית היה מורכב משני חלקים. האולם בנוי חומרי בניין והבמה בנויה מעץ. וככה הוא השתמר. הבית הזה ידע אירועים ומאורעות גם למטרות שלשמם הוא לא נועד. "יום אחד בראשית 1948 ואני נער צעיר, אני שם לב להתקהלות ליד בית העם", מספר לי יאיר אלוני. כל הניסיונות של אנשים להיכנס לבניין לא הועילו, שמרו בחוץ ושמרו בפנים. נעול הרמטית. מה עושה נער סקרן, כאשר הוא רוצה לראות משחק כדור רגל או מה שמתרחש בתוך בית העם - מטפס על עץ. מה שיאיר ראה צרוב בו עד עצם היום הזה. הוא התחלחל למראה אך נשאר דבוק. הוא ראה אנשים, שמא רופאים, אחיות ואנשי חברה קדישא, עוסקים במעין חיבור של איברים של הרוגים. היו אלה שתי כיתות לוחמים שיצאו מצוידים בשני אקדחים ושני רימונים לסיור לכיוון יבנה הערבית ונפלו במארב של הערבים. רובם הצליחו להימלט. 11 נרצחו וגופותיהם רוטשו.

במלחמת העולם הראשונה ידעה המושבה קשיים רבים: סגירת השווקים לחוץ לארץ, מכת הארבה בשנת 1915 והקרבות שהתנהלו בדרומה של המושבה בנובמבר 1917. ב-1920 הוכרזה כמועצה מקומית, וב-1950 הוכרזה כעיר. בסוף המאה ה-20 התרחבה העיר מערבה וגדלה באופן ניכר, והפכה לאחת הערים הגדולות בישראל.

בראשון הייתה גם תעשיה לא מבוטלת. לא ידעתי שסכיני הגילוח אוקאבה, אותם סכינים שפצעו את זיפי זקנינו הצעירים באו מראשון. יסד אותו אובסיי (יהושוע) קלוצמן, המפעל הוקם בוורשה, פולין, אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1934 העביר אותה הבעלים לראשון לציון. יש סברה כי השם אוקאבה הוא ראשי תיבות: אובסיי קלוצמן וברשה, בירת פולין ב-ב' רפה (היום מאייתים בשני ווים - וורשה)). יש אומרים שעל שם הבנים.

ענף אחר בתעשיה המקומית היה מפעל הבירה. ידעתי שבירה "נשר" מיוצרת בראשון לציון ואני זוכר יפה כנער עולה את הפרסומת המוארת בכיכר מוגרבי בתל אביב: מה הקשר - בירה נשר. יאיר מספר שהמפעל יש לו מקורות שיכר קלאסיים - בוואריה. הוא הוקם במתחם היקב על-ידי פריץ הירשברוך, יהודי שעלה ממינכן בירת הבירה של גרמניה. נשר החל במלחמת העולם השנייה את ייצור הבירה השחורה, מאלט, אהובה על צעירים יהודיים רבים בעוד שגולדסטאר הצהובה הייתה אהובה על החיילים הבריטיים. וכמובן המותג של ראשון - היקב, וההיסטוריה שלו ושל מייסדו - הברון רוטשילד, זאת הכתובה והבלתי כתובה.

למשל. בני הנוער ידעו בדיוק מתי לאחר הבציר מגיעות העגלות והרכבים בשער האחורי של היקב. ואלה כמו עורבים עטו על הערימות קפצו למעלה משכו אשכולות כבדות ואחר כך אספו אותם, אכלו אותם שכן חלילה וחס שיתגלה להורים שילדיהם סוחבים, גונבים מן הגורן או מן היקב. יאיר היה אחד מאלה. מי שלא נמנה עם הנערים הללו, היה באותה תקופה נער צעיר שאימת השואה באירופה עברה עליו. האיש הוא מאיר ניצן, לימים ראש העיר של ראשון לציון.

ראשון החדשה

קשה להתייחס לכל עיר או מקום בארץ מבלי לפסוח על מי שעמד בראשם בעיקר אם תרם תרומה משמעותית לעיר ולתושביה. הדבר אמור שבעתיים בראשון לציון, אשר ראש העיר מאיר ניצן כהן בה חצי יובל שנים - 1983-2008 שיא של כל הזמנים של כהונת ראש עיר בכול מקום שהוא בישראל. הוא הגיע מרומניה כמעפיל בן 16 עם קום המדינה והיה במחנה ההסגר בקפריסין. שרת בצה"ל בחיל החימוש, אף שביקש לשרת ביחידה קרבית, וסיים את צה"ל בדרגת תת-אלוף. הוא בוגר הטכניון בהנדס תעשיה וניהול. בתחום האזרחי הוא מילא תפקידים שונים במרכז השלטון המקומי ופוליטית הוא נמנה עם מייסדי מפלגת קדימה, שאותה עזב ב-2009. אם בתחום המפלגתי הוא לא צלח, הרי בתחום המוניציפאלי, בעיר שלו ראשון לציון, הוא היה אחד מבוניה הגדולים.

לא מדובר רק באובייקטים מונומנטאליים כמו היכל התרבות שקרוי על שמו ובו שוכנת לא האורקסטרה של ראשון ולא שרידיה אלא התזמורת הסימפונית של ראשון שהיא אחת הטובות בארץ. מדובר בעיר כולה, זאת הקרויה הישנה וזאת החדשה שהיא כולה פרי היוזמה שלו. זה אזור חדש וחדיש עם מתחם תעשייתי מפותח ומטופח, שדרות רחבות נטועות דקלים, מבנים ארכיטקטוניים נאים, ווילות לתפארת ומרכזים מסחריים. האחרונה שבהם היא חנות איקיאה רחבת המבנה והחנייה, שהוא נאבק במשך שנים להקמתה בעיר. היא הצלחה בלא שתיפגע בעסקים אחרים כפי שחששו. להיפך היא עוררה אותם ואת הסביבה.

בראשון החדשה סיימנו את הסיור, ולא היה סימן היכר טוב יותר לכך מאשר המתחם שבו נמצאת "סינמה סיטי", מרכז אולמות הקולנוע השני והחדיש בישראל ובחזית שורה של דינוזאורים ענקיים שמשקיפים על העיר הישנה.שיעור ותרגיל מומלצים. אם יצטרפו מדי פעם כמה שרים ואישי ציבור זה עוד יותר יועיל.