ביום שנרצח ראש ממשלת ישראל,
יצחק רבין, היה קומץ של אנשים מחוגים דתיים שביטאו את שמחתם. למרבה הצער, ביטויי שמחה מכוערים אלו של מתי מעט, פרומיל שבפרומיל, הניעו הדבקת תווית מכוערת ובלתי אחראית לעברו של כל הציבור הדתי בישראל, ובעיקר חובשי הכיפות הסרוגות.
חלק אחד של הציבור ניכס לעצמו את הכאב והדביק תווית שלילית המייחסת לציבור הדתי בכללותו ביטויי שמחתה על רצח ראש הממשלה. קטע של תמונה מפה ועוד קטע של ראיון משם העלו על שולחן השיח הציבורי כתב אשמה נגד ציבור גדול.
זו הייתה דוגמה מאלפת כיצד הקומץ, שמהלך בשולי השוליים, הצליח להכתיב דפוסי דו-שיח רווי שנאה, ובמקרה הנידון - שנאת שווא. וזאת כשכל מנהיגי הציבור הדתי על כל פלגיו גינו את הרצח הנתעב.
מחזה התעתועים חוזר על עצמו והפעם עם מטעני חומר-נפץ מסוכנים לדו-שיח החברתי. אתרי האינטרנט שופעים גילויי שמחה של ערבים, אזרחי המדינה. כאן שוב
הקומץ מכתיב את הדיאלוג החברתי. נשלף באינטרנט קטע של תמונה מפה, קטע של התבטאות משם - מהם ניתן ללמוד, שהציבור הערבי בישראל בכללותו לא רק שהוא האחראי לגלי ההצתות, הוא גם מביע את שמחתו לנוכח הלהבות המכלות אנשים, רכבים, בתים, בעלי-חיים ורבבות של עצים.
אתרי האינטרנט שופעים ב"עדויות" המרשיעות ציבור שלם, הכולל חמישית מאזרחי מדינת ישראל. למרבה הצער, ה"ראיות" המרשיעות מזדחלות להן גם לעבר שידורי הטלוויזיה על-ידי כתבים שיכורי-סקופים.
בימים אלו של אסון בקנה מידה לאומי, כשלהבות האש חדלו מלכלות את פנינת החמד שלנו בכרמל, פוגעות באדם ובטבע, בל ניתן יד שלהבות השנאה יציתו אותנו כחברה. בל ניתן לקומץ אחוז שנאה להכתיב את השיח החברתי.
