תועבת מצרים

עיסוקנו הפעם בפרשת השבוע יהיה בירור לשוני בעניינן של שתי מילים העלולות לגרום לבלבול: "תועבת מצרים". תחילה נבין לאור ביטוי זה את התיישבותם של בני ישראל במצרים, ומשם נצא להבנת מצוה לדורי דורות. לאחר מכן נסיק ממנו, כי התורה נוקטת לעיתים בלשון שאיננה רק תיאור אובייקטיבי, אלא גם מעבירה לנו מסר בדבר דעתה על מה שהיא מתארת.

הביטוי "תועבת מצרים" מופיע מספר פעמים בספרי בראשית ושמות, תמיד בצמוד לענייני צאן. לא תמיד משמעותו ברורה מתוך ההקשר המיידי; אזכורו בפרשת השבוע, פרשת "ויגש", הוא שמאפשר לנו להבין את משמעותו בכל אותם מקומות.

אנו נתקלים לראשונה במילים אלו בפרשה הקודמת, בתיאור ארוחת הצהריים בה אירח יוסף את אחיו. וכך נאמר שם: "וישימו לו לבדו ולהם לבדם, ולמצרים האוכלים איתו לבדם, כי לא יוּכלון המצרים לאכול את [=עם] העברים לחם, כי תועבה היא למצרים".

לכאורה נראה, כי לפנינו אחד הגילויים המוקדמים ביותר של גזענות: המצרים, העם החזק והמתקדם ביותר בעולם העתיק, מסתכלים מלמעלה על העברים - יוצאי ארם נהריים, היריבה הנצחית של מצרים על ההגמוניה במזרח התיכון - ומקבלים בחילה כאשר עליהם לאכול איתם.

נעיר במאמר מוסגר, כי לא ברור בדיוק עם מי אכל יוסף. מצד אחד, הוא היה המשנה למלך. מצד שני, הוא לא הסתיר לרגע את מוצאו העברי. מצד שלישי, נדמה לכאורה שהיו שם שלושה שולחנות: ליוסף, לאחים ולמצרים. מצד רביעי, הפסוק הבא אומר במפורש שהאחים ישבו לפניו. נראה, כי יוסף ואחיו - העברים - אכלו בחדר נפרד מהמצרים, כאשר ליוסף היה שולחן משלו בשל מעמדו. אך זה, כאמור, במאמר מוסגר.

מכל מקום, האם אכן מדובר כאן בשנאת זרים? התורה סותמת. אונקלוס נותן הסבר, שלכאורה לא ברור לנו מהיכן נלקח: "אֲרַי בְּעירָא דְמִצְרָאֵי דַחְלין לֵה, עִבְרָאֵי אַכְלין": משום שהעברים אוכלים את הצאן שהמצרים סוגדים לו. אלא שכפי שנראה מיד, זהו ההסבר הנכון.

נדלג על האיזכור של "תועבת מצרים" בפרשתנו ונעבור לאיזכורו בפרשת "וארא". המו"מ הממושך ומלווה המכות שמנהל משה עם פרעה, נועד לאפשר לבני ישראל לקבל חופשה בת שלושה ימים, במהלכה ייצאו ממצרים לזבוח לה' ויחזרו. באחד משלבי המו"מ, מציע פרעה פשרה: "לכו זִבחו לאלקיכם בארץ". משה משיב: "לא נכון לעשות כן; הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!" גם כאן חובה לומר, כי המצרים היו עובדים לצאן - וברור שבני ישראל מסתכנים בתגובה אלימה וקיצונית אם יקחו את אותם אלילים וישחטו אותם לעיני מאמיניהם.

על-רקע זה מסבירים חז"ל את קורבן הפסח, שהוא דווקא מהצאן. בני ישראל, אשר התקשו מאוד להיפרד מן העבודה הזרה המצרית לה הורגלו (כפי שמתאר הנביא יחזקאל), הצטוו לקחת דווקא את אותו אליל, להחזיק אותו בבתיהם ארבעה ימים, ואז לשחוט אותו ולמרוח את דמו על משקופי בתיהם. היה זה סמל מובהק, פומבי ומתריס: התנתקנו מהעבודה לצאן.

כעת נחזור לפרשתנו. כאשר יורדים יעקב ומשפחתו למצרים, מבקש יוסף להבטיח שהם יקבלו את התנאים הטובים ביותר. לאחר הפגישה הנרגשת עם אביו, אומר יוסף שבכוונתו ללכת לפרעה ולהודיע לו שמשפחתו הגיעה. ומה יאמר לו? "אַחַי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי. והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו, וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו".

מה זה חשוב לפרעה, ומה זה דחוף כל-כך, לומר לו שהאורחים הם רועי צאן? סַפֵּר על הייחוס, ספר על הכבוד שקיבל הסבא-רבא אברהם מפרעה שלפני שלושה דורות, ספר על העושר של המשפחה. נבין זאת לאור התדרוך שנותן יוסף לאחיו לקראת מפגש אפשרי עם פרעה:

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר: מה מעשיכם? ואמרתם: אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו. בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן". ארץ גושן הייתה שכונת רחביה של מצרים, מקום המגורים של האליטות בסמוך למרכזי השלטון. יוסף עצמו אומר ליעקב: "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי". כלומר: העובדה שבני יעקב הם רועי צאן, אמורה לסייע להם לקבל שיכון במיקום היוקרתי ביותר במעצמה מספר אחת של אותם ימים.

ואכן, כך קורה. יוסף מביא כמה מאחיו לפרעה, המתעניין מהו מקצועם. הם עונים: "רועה צאן עבדיך, גם אנחנו גם אבותינו... לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך בארץ כנען, ועתה יישבו נא עבדיך בארץ גושן". פרעה נענה לבקשה ואומר ליוסף: "ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחֶיך, יישבו בארץ גושן".

הרי לנו הוכחה ברורה, שבמילים "תועבת מצרים" הכוונה היא לאלילי מצרים. יוסף מסדר למשפחתו מגורים בקרבתו בזכות עבודתה. בעיני המצרים, מי שרועה את הצאן, מטפל באלילים ולכן מגיע לו מעמד הקרוב לזה של הכהנים. פרעה פותח את ארצו בפני בני ישראל ומקבל אותם בחום ובכבוד. דורות רבים לאחר מכן, נצטווה שלא לשנוא את המצרים, למרות כל שעוללו לנו, משום שקיבלו את אבותינו בזרועות פתוחות בעת מצוקתם. הושבתם בארץ גושן משום שהם רועי צאן, היא שיאה של קבלת פנים זו.

התורה משתמשת במילים "תועבת מצרים" בלשון סגי נהור במהופך. כידוע, לשון סגי נהור היא שימוש במילים נקיות לציון תופעה שלילית. "סגי נהור" פירושו "בעל האור" - אך הכוונה לעיוור. ואילו כאן מכנה התורה את אלילי מצרים במילה "תועבה" - שהרי היא יוצאת חוצץ נגד כל צורות האלילות, ולא תוכל להעניק את המילה "אל" למי שאינו הקדוש ברוך הוא.

הרי לנו, שהבנת שתי מילים פשוטות חיונית לא רק להבנת העניין הנקודתי בו עסקינן - ירידת בני ישראל למצרים - אלא גם כנימוק למצוה לדורי דורות: שלא לשנוא את המצרי ולאפשר לנכדיו של מצרי שהתגייר להתחתן עם יהודים. ושוב ראינו, שיש לרדת לעומק הבנת דברי התורה ולדייק בכל מילה בה.