בחסידות מבואר כי האש מתחלקת בכללות לשני סוגים, אש קודש ואש זרה.

באחים בערה אש שהתבטאה בקנאה ובשנאה ליוסף והתוצאה הנוראה הייתה שרצו להרוג אותו והתפשרו על מכירתו לעבד. האבא הזקן, מרגע שאמרו לו כי יוסף נעדר, בערה בו אש הגעגועים לבן האהוב, וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. סביר להניח שגם לבו של יוסף בער באש הגעגועים לאביו ולאחיו הצעיר. גם מן הסתם ניחש שמצבו הנפשי של האבא קשה עקב הניתוק ממנו. למרות זאת הוא אינו יוזם קשר עם אביו וגם לאחר שנהיה שליט על כל ארץ מצרים הוא אינו טורח לשלוח הודעה מרגיעה, אות חיים ממנו לאביו. על זה נדבר בהמשך בע"ה, אבל בינתיים, רק טבעי שירצה גם לנקום במי שפגעו בו וישיב להם כגמולם. אבל הוא אינו פונה לדרך זו כלל. אומנם פגעו בו, אבל פגיעת תגמול לא תתקן דבר, רק תוסיף נפגעים.

את האש הטבעית שבוערת בלבו של יוסף, הוא מכבה בעזרת מים, מי החכמה שבה חננו הבורא יתברך. הוא כל כך דבק בקב"ה, עד שאינו צריך לשקול כלל מהו המעשה הנכון לעשותו, אוטומטית הוא פועל נכון. בכל זאת גם כאשר פועלים אוטומטית, יש איזה היגיון מאחורי הדברים למרות שאולי אינו נראה לאדם מן השורה. על כן שואל בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש, מה ההיגיון בכך שיוסף האריך את סבלו של אביו, לכאורה ללא צורך, בכך שנמנע מלהודיע לו כי עודנו חי? נניח שבעודו עבד או אסיר, הוא לא יכול היה להעביר הודעה כזאת, אבל בשבע שנות השבע הוא כבר ניהל את כל ארץ מצרים ועדיין לא שלח שום הודעה, כיצד ניתן להסביר התנהגות כזאת? נכון אמנם, מוסיף בעל פירוש'אור החיים', שנגזרה על יעקב אבינו פרידה של כ"ב שנה מבנו כנגד כ"ב שנה שהיה רחוק מהוריו, כמו-כן בסופו של דבר ירד למצרים בכבוד גדול מה שלא היה קורה אם היה יורד קודם, אבל איך נבין את ההתנהגות של יוסף?

נקודת העניין בהסברו של האור החיים היא ציטוט מאמר חז"ל (בבא מציעא נט/א): מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. יוסף הבין היטב את המצב שאליו נקלע הוא, ועימו כל בית אביו. האחים אומנם פגעו בו קשות, אבל הוא מודע לכך שפגיעה שלו בהם עלולה למוטט את כל בית יעקב. ומה יפגע בהם יותר מהודעה לאבא שהם אלה שהרחיקו ממנו את בנו האהוב ועוד התחכמו להציג את הדברים כאילו נטרף על-ידי חיה רעה? יוסף ידע שאין מכבים אש זרה של קנאה ושנאה שבערה באחיו כלפיו, על-ידי אש זרה נגדית, אש של נקמה שתבער בלבו כלפיהם. אש כזאת יש בה להעניק תחושת סיפוק למי שמצית אותה, אבל היא צפויה לשרוף ולכלות ולא בטוח שיהיה מי שישאר ליהנות מהסיפוק שבנקמה.

כאמור, יוסף אינו צריך להתלבט בדבר המהלך הנכון בכל רגע נתון. הוא פועל נכון אוטומטית מתוך חיבור לחכמה העליונה וחיבור זה בא לו מכח הביטול שלו לרצון העליון. כבר בשבוע שעבר עמדנו על כך שיוסף לא ביקש נקמה ורק התרכז במה שצריכים לעשות כדי להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו. כאן ניסינו להבין מדוע נמנע לכאורה מפעולה מתבקשת שהייתה עושה טוב לאביו וגם לו עצמו, הודעה לאביו שעודנו חי. התשובה היא שפעולה כזאת הייתה אולי גורמת הרגשה טובה בשלב המיידי אבל עושה נזק קשה בטווח הארוך. במלים אחרות, המחשבה על המחר היא המנחה את יוסף לכל אורך הדרך. כך גם הוא פותר את החלומות, כשהוא מתרגם את העצמים המופיעים בחלומות ליחידות זמן.

למרבה הצער, אנחנו מקפידים שלא ללמוד מיוסף דבר. אצלנו, המחשבה על העתיד מוזכרת אך ורק בהקשר של מבט לאחור, כאשר מתברר בדיעבד שבעבר, כשעוד הייתה תועלת בדבר, לא חשבנו על העתיד. כך בהקשר של השריפה בכרמל וכך גם בכל ההקשרים של ההתנהלות השלטונית. אצלנו חיים את האימרה שיסודה ברשעות: "אין שמחה כשמחה לאיד" וטוב לנו עם זה. לא מעטים אצלנו ממש שמחו כאשר "המתנחלים אכלו אותה" בעקירת גוש קטיף בלי שטרחו להקדיש רגע למחשבה אם זה טוב או רע ליהודים, וממשיכים לשמוח בכל הזדמנות שהמתנחלים חוטפים, אם זו עקירת מאחז או הקפאת בניה. בחוגים מסויימים נוצרה מין אוירה של "הכה במתנחלים והצל את המדינה". האוירה הכללית שמשדרים אותם חוגים כלפי המתנחלים היא של נקמה.

אז אומנם קטונתי מהבין על מה ולמה יש לנקום במתנחלים או לפחות לשנוא אותם, אבל אין שום ספק שליוסף היו סיבות טובות יותר לרצות לנקום באחיו. אלא שהוא, לא רק שלא נקם, הוא עוד דואג לאחיו ומסדר להם את החיים בטוב, כיד השליט על ארץ מצרים. כדאי מאד שנלמד ממנו את הדרך הנכונה לכיבוי השריפות הבוערות אצלנו בשנאת חינם ומן הסתם זה מה שימנע גם שריפות כפשוטן, ביערות.