אירועי הדליקה בכרמל, מצטרפים לשורה של מחדלים שנתגלו בדיעבד וחשפו את אוזלת ידן של הרשויות. התקשורת, על כל זרועותיה, במיוחד העיתונות היומית הכתובה והמשודרת, התנפלה במלוא העוצמה על אלו שנושאים באחריות לאירועים החמורים, ובקיצור, כולנו ירינו אש לכל הכיוונים.
גם אנחנו העיתונאים לא יכולים לקום בבוקר להתסכל במראה ולומר: התרענו, הזהרנו, עשינו כל מה שביכולתנו כדי להציל חיי אדם.
את מרבית הדברים שמבקר המדינה חשף בדוח האחרון יכולה וצריכה הייתה התקשורת לחשוף במהלך השנים האחרונות. צודק השר ישי, לשיטתו, כי אם התקשורת טוענת שאף אחד לא שמע על הפעילות האינטנסיבית שלו, זה קודם כל הבעיה שלה, משום שהיא העדיפה להבליט דווקא פעילות אחרת שלו, פוליטית הקשורה לחרדים. אין בכך משום לנקות את השר מאחריות אבל, העיתונות, כמוסד וכל כלי תקשורת בפני עצמו חייב לקחת את הטענה הזו ולהתמודד איתה בצורה כנה וישירה.
בכל מערכת עיתון ישנם כתבים ועורכים אשר מכסים את פעילות משרד הפנים, המשרד לביטחון פנים, הרשויות המקומיות וכמובן את משרד הביטחון. מדובר בקאדר לא קטן של עיתונאים, חלקם בעלי ניסיון לא קטן שיש להם את המיומנויות לאסוף מידע, להצליבו ולחשוף אותו. הגופים המסוקרים האלו מורכבים מרבדים שונים של אנשים: פוליטיקאים,פקידים בכירים, העובדים עצמם ואלו שעובדים איתם. הם אינם מקשה אחת והם לא רואים עין בעין את כל הדברים. כל עיתונאי מתחיל יודע שבמארג כזה של אנשים תמיד תמיד יימצא מישהו או קבוצה שיהיה לה עניין לחשוף ליקויים ומחדלים. זה קורה בתחומים אחרים, אנחנו רואים את זה בתחום הפוליטי מדיני בכל יום, שם הכתבים מיטיבים מאוד לייצר מקורות טובים שמספקים סיפורים, מעניינים פחות או יותר.
לצורך האנלוגיה בלבד: כמה מהכתבים בכלי התקשורת המכסים את התחומים הקשורים למחדל השריפה ביקרו בשטחי יערות הכרמל, ובדקו וכתבו האם יש באמת היערכות למקרה של אסון? מבלי להכיר אותם אישית אני מרשה לעצמי לנחש שאולי בודדים עשו זאת. זאת במציאות שבה הנגישות למידע קלה ומהירה יותר. עבודתם של דוברים ויחסי ציבור פשוטה יותר. לכאורה יש מגוון של כלי תקשורת, מה שמאפשר להם לרצות טוב יותר את הלקוח שלהם, אבל רדידות החומרים רק הולכת וגדלה.
כיום אנו אנחנו חיים בעידן של עיתונות אתרוגית שיורה, תוקפת, חושפת אבל במקומות שהם נגישים יחסית (התחום הפוליטי למשל, מציע הרבה יותר אפשרויות להדלפות מאשר איגוד ערים של כבאי אש) עיתונות שחיה מפיהם של דוברים ואלו שעושים את דברי הבוסים שלהם, עיתונות שמעדיפה לעסוק בדוחות ביקורת שמספרות על מה שהיה במקום לרוץ לראש המחנה ולנסות לחשוף את מה שצריך לחשוף.
זאת ועוד: התחרות לכאורה בין כלי התקשורת גורמת למדיה לרדת נמוך ככול האפשר לטעמו של הציבור. הציבור מצד אחד לא רוצה לראות חדשות רעות, לא רוצה לשמוע על אסונות ועל מחדלים. רייטיניג ממוצע של 25 אחוזים במהדורת חדשות נתפס כשיא של כל הזמנים. ואיפה נמצאים כל יתר 75 אחוז מהצופים? הם נמצאים הרחק בערוצי הריאליטי,
האח הגדול, אופרות סבון ופסבדו סאטירות שלכאורה מבקרות את המציאות האמיתית, אבל בפועל מעוותות אותה לחלוטין.
התיקון למציאות זו צריך לבוא בשני מישורים שונים. אחד, קל יותר, המישור הפרקטי שיכול להתחיל ממחר בבוקר: להיות עירניים יותר, לחפש את המחדלים, את הליקויים שנמצאים מתחת לפנס, בקיצור לעשות את העבודה העיתונאית כפי שהם יודעים לעשות. כי שכבר נאמר כיום הנגישות למידע הרבה יותר קלה. האמצעים שעומדים כיום לרשות העיתונאים צריכים רק לסייע להם לעשות עבודה טובה יותר, ולא להיות הכלי היחיד שבאמצעותו הם עושים את עבודתם. לא צריך דוח מבקר מדינה כדי לראות ולהזהיר שיש בארץ כבאיות שיצאו מפס הייצור שלהם בראשית שנות ה 70. את זה כל אחד יכול לראות ואם לא ראה אז שישאל. וזו רק דוגמה אחת קטנה כמובן.
המישור השני הוא המישור המקצועי המשותף לכל כלי התקשורת. הגוף שצריך לעסוק בכך הוא מועצת העיתונות יחד עם אגודות העיתונאים שהם האיגוד המקצועי של אלו שעוסקים בתקשורת. הפעילות צריכה להיות בהכשרה טובה יותר של קאדר עיתונאים, בכתיבת קודים אתיים מחודשים ריאליים, לגבי תפקודם של עיתונאים וכלי תקשורת. הגופים האלו צריכים להוביל אג'נדה שתחזיר את אמון הציבור בהם, וזאת על-ידי חשיפת ליקויים ומחדלים כגון אלו שהיו באסון הכרמל. יש דומים להם, לא פחות מסוכנים, בעשרות מערכות אחרות בישראל.
זהו מאבק סזיפי, תמידי, שאפיין מאז ומתמיד את אחד היסודות היותר מרכזיים במקצוע העיתונות: שליחות ציבורית. שמירה על הדמוקרטיה, ביקורת בונה ומצילת חיים של ליקויים שאם לא מטפלים בהם, מקבלים את הדרמה שקיבלנו בשבוע שעבר.
אם יש גוף שמייצג את העיתונות ואת העיתונאים עליו להתכנס מייד ולהטיל על גורם חיצוני לכתוב את הדוח על מחדלי התקשורת בפרשת השריפה בכרמל ובעיקר על המסקנות שימנעו את האסון הבא.
המתסכל הוא שהסיכוי שדוח כזה ייכתב דומה לסיכוי שבשריפה הבאה נהיה מוכנים טוב יותר. הדוח שלא ייכתב לעולם.
