דרשת השבת - פרשת ויחי

בִרְכַּת אָב

בְּרָכָה מְשֻׁלֶּבֶת בְּתוֹכָה תּוֹכֶחָה
מַשְׁרָה רְוָחָה שֶׁמְּעוֹרֶרֶת אֲנָחָה
אַשְׁרֵי הַמּוֹכִיחַ וְאֵינֶנּוּ מַחְשׁה
כְּיַעֲקֹב שֶׁבִּכֵּר אֶפְרָיִם עַל מְנַשֶּׁה

לֶקַח נִלְמַד, הַהִתְעַלְמוּת פְּסוּלָה
דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אָרֻכָּה בְּרַם סְלוּלָה
הַשְׁקִיפוּת סִמַּן הַכֵּר לְהִטַּהֲרוּת
וָעֲמִימוּת מְחַפָּה הִיא עַל בּוּרוּת

יַעֲקֹב הִמְעִיט בְּמִנְיָן שְׁנוֹת חַיָּיו
שֶׁלֹא הִשִּׂיגוֹ שְׁנוֹת חַיֵּי אֲבוֹתָיו
כִּי לִחְיוֹת זֶה לֹא רַק כְּדֵי לִהְיוֹת
אַף גַּם בְּחַיֵּי רְוָחָה עוֹרֵר תְּהִיּוֹת



נסתלקה השכינה מיעקב

מרבה דברים מרבה חטא, זו גולת הכותרת בפרשת ויחי. כי הוא רצה לגלות קץ הימים. עתה לסיכום ספר בראשית שבו עסקנו בשש הפרשות האחרונות מתוך שתים עשרה הפרשות שבספר בראשית היה זה ביעקב ובשנים עשר בניו (או בשלש עשרה ילדיו כולל דינה) , אשר בניו עתידים להיות שנים עשר שבטי ישראל מהם עתיד לצמוח עם ישראל. כשיוסף היה הבולט ביותר מבין ילדי יעקב. אף על-פי שדרכה של תורה לקצר, כאן האריכה מעבר לכל שיעור בתאור קורותיו של יוסף וקורות אֶחָיו שמהווים סיפור מרתק שאין רבים דוגמתו בתורה, הן מבחינת אורכו והן מבחינת התאור המפורט של אשר התרחש בין האחים ויוסף.

מכאן עולה חשיבות יעקב אביו מולידו של עם ישראל. פרשת ויחי מסימת את ספר בראשית ויחד אתה מסתימות קורות יעקב ובניו. הפרשה מתחילה במלים: ויחי יעקב כפרשה סתומה אפילו אין בסופה האותיות ס ס ס המסמלות פרשה סתומה וכמובן לא האתיות פ פ פ המסמלות פרשה פתוחה עם רוח בין פרשה לפרשה. (כאן אין אפילו רוח בין סוף פרשת ויגש לתחילת ויחי ). ללמדך כדברי רש"י כי במות יעקב אבינו נסתתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם המצרים. ורש"י מביא גם פרוש או דרש אחר: את דברי יעקב אל בניו: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ( מט/א) ובכך, בקש לגלות את הקץ לבניו נסתם הדבר ממנו. אז נסתלקה השכינה מיעקב והחל לברך אותם ולהוכיחם. לכן צריך לדעת מתי לפתוח את הפה ומתי לסגור אותו. המפתח לכך היא טובת הציבור. לעתים דבור יתר גורם נזק בל יתוקן, ועל כך אומרים: "זכות הציבור לדעת" ולא חשובה התוצאה כולל אפשרות של פגיעה בביטחון הציבור ובמדינה מידיעה זו. אין ספק שיש החולקים על הטענה שיש דברים שהדיבור בהם מזיק לציבור ולמדינה, ויש כאלה הסבורים שהנזק באי גילוי האמת גדול מהנזק שנגרם על-ידי גילוי האמת. בעניין זה אומרים : לאלהים פתרונים.

השבעת יעקב את יוסף שיקברהו עם אבותיו בארץ כנען.

יעקב בחר בבנו יוסף להשביעו שיחזיר אותו אחרי מותו של יעקב לארץ כנען לקבור אותו שם בצד אביו יצחק וסבו אברהם. בחירתו של יעקב ביוסף ולא בראובן בכורו או ביהודה שגלה מנהיגות במצרים, נובעת משתי סיבות אשר לכאורה שתיהן נראות סבירות. האחת כי יוסף הוא הצעיר מכולם (פרט לאחיו בנימין שהוא צעיר ממנו) לכן סביר להניח כי ליוסף סיכוי טוב לשרוד חי בעת פטירת יעקב אביו. דבר אחר כי יוסף היה חביב על יעקב ומועדף על ידו על פני אחיו, לכן בחר בו. דבר אחר, כי יוסף הוא משנה לפרעה ובעל יכולת למלא את מצוותו של יעקב ולהעבירו לארץ כנען לקבורה שם. לכן אמר יעקב ליוסף: ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ....וקברתני בִּקְבֻרָתָם ויאמר אנכי אעשה כדברך, ויאמר השבעה לי! וישבע לו (מח/מח/כט-לא).

זה מלמד מדוע היהודים שנולדו בח"ל או ירדו לשם, מעדיפים לבוא לארץ לקראת סוף חייהם כדי להקבר בה. כי לפי אמונתנו רק הקבורים בארץ תתגשם בהם נבואת יחזקאל בהחיאת "העצמות היבשות" ובתחיית המתים. אולם אלה הקבורים מחוץ לא"י עצמותיהם יגיעו לארץ על-ידי גלגולן דרך מחילות, חורים ומערת בתוך האדמה. שוב אנו דנים בקשר שבין בני עמנו לארץ אבותיו. אין דוגמה בעמים לסוג זה של קשר זה נדיר כאשר אנו משווים אותו לעמים אחרים. הודות לכך יכול היה עמנו לקום לעזוב את הארץ בה חי אחרי 2,000 שנות ניתוק ממנה למרו שנולד בחוץ לארץ ולחזור אליה כבר המובן מאליו ולמרות שלמד על קיומה מספרי הקודש בלבד.

תארים, תכונות וברכות בפי יעקב

יעקב בדרך כלל שתק על מעשים נלוזים של ילדיו ולא הגיב בעת המעשה, או שהגיב בצורה פושרת, ברם יעקב לא שכח את המעשים שעשו ושמר אותם בזכרונו. ובסמוך לפטירתו בקש להוכיח את ילדיו והתחיל בבכורו ראובן ששכב עם בלהה פלגשו (וישלח לה/כב) כשנאמר לו מה עשה ראובן שמע ושתק וכך נאמר: וישמע ישראל (וישלח לה,כב), לכן על ערש דַּוָּי לא רצה להחריש יותר פתח יעקב ואמר: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה, ומיד עבר אל שמעון ולוי להוכיח אותם על המעשה שעשו (הרגו תשבי העיר בחמתם) זאת בתגובה לחילול כבודה של אחותם דינהוכך אמר להם: חמס מְכֹרֹתֶיהֶם בְּסֹדָם אל תבא נפשי בקהלם אל-תֵחַד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עִקְּרוּ שור, .(מט/ה,ו,ז) יעקב לא הסתפק בכך, אלא גם גזר עליהם גזרה: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל .(מט/ה,ו,ז) יעקב ראה ביהודה מחוקק ומנהיג את העם: יהודה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בְּנִי אביך (מט/ח-יב) את זבולון שִׁכֵּן ליד חוף ימים . ואת יששכר תאר כאיש חזק : ויט שכמו לסבל ויהי למס-עובד.(מט/יד,טו) ואת דן תֵּאֵר כְּדַיָּן דן ידין עמו . ואת גד כבר מזל עתיד לצאת למלחמה בפלשתים ולשוב מאוגד: גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. (מט/יט) את אשר ברך בשפע שיהיה לו: וטובל בשמן רגלו . את נפתלי תאר כאילה שלוחה ופיו אומר: אמרי שפר.(מט/כא). גם בברכה נכרת אהבת יעקב ליוסף. גם כאן לא חסך יעקב באמרו לו: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ברכתי אליך גוברת על ברכת הורי אלי, עד-תאות גבעת עולם תִּהְיֶיןָ לראש יוסף ולקדקד נזיר אֶחָיו. (מט/כב-כז).

למרות זאת יוסף לא יהיה אחד השבטים שעתידים להוות את עם ישראל, כי אם בניו אפרים ומנשה שנטלו נחלתו ושניהם מהווים במקום שבט אחד. יעקב ברך אותם לבקשת אביהם יוסף, בטרם כינס יעקב את בניו לברכם ולהוכיחם. ואחרון אחרון הבנים בנימין שרחל האהובה על יעקב מתה בלדתה אותו . כשם שבלדתו של בנימין קרה אסון ורחל מתה אמר לו יעקב: בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. זה רמז לבני ישראל העתידים לחטוא בכך שאיש יטרוף את אשת רעהו, אף על-פי כן עדיין יוכלו לחלק שלל כלומר ינצחו כמו אצל מרדכי והמן ויחלקו שלל כמו אצל שאול.

חשש אחי יוסף מנקמתו

למרות שיוסף קבל את אחיו ואת אביו והושיבם בארץ גושן ובכך נסתיים הריב ביניהם, סברו האחים כי כל עוד ואביהם היה חי, יוסף נהג בהם כאחים ולא פגע בהם , עתה משמת אביהם הוא עלול להתנקם בהם. הרגיע אותם יוסף ואמר להם: אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. (נ/כ) כמי שאומר להם אל תדאגו: עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד. היכול נר אחד לכבות עשרה נרות. (אתם עשרת אחי לא יכולתם להמיתני, יכול אני אחד להמיתכם) והוסיף לאמר להם: עד שלא ירדתם לכאן , היו מרננים עלי (מדברים בגנותי) שאני עֶבֶד. על ידכם נודע שאני בן-חורין ואני הורג אתכם- מה הבריות אומרות: כת של בחורים ראה ונשתבח בהם ואמר : אחי הם ולבסוף הרג אותם , יש לך אח שהורג את אחיו? עוטד דבר תמוה בסוף הפרשה כאשר יוסף הצעיר באחים משביע את אחיו הבוגרים ממנו וְהִעְלִתֶם את עַצְמֹתַי מזה.(נ/כה) כמו שאביו עשה כשהשביע את יוסף. והנה מתברר כי נשאר אצל יוסף הקשר לארץ אבותיו אברהם יצחק ויעקב. וזה חוזר בכל הדורות.

אין חשש בעם ישראל שאח יהרוג את אחיו אלא אם הם אינם אחים, זאת למרות שבתולדות עמנו כן היו רציחות כאלה, אלא שיש לחזור על דברי יהודה הלוי אל הכוזרי שאמר לו, אם תמצא עלים נושרים מעץ אחר ומעץ אחר לא, הרי העלים הנושרים אינם מעץ שצמח מאותו גרעין, הם מגרעין .

הוֹכַח תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתְךָ וְאַל תֵּחַת
זֹאת הַבְּרָכָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּפְחַת
אִם תִּבְחַר לְְהִתְעַלֵּם וּלְהַעְמִיד פָּנִים
יִגְדַּל בְּגַנְּךָ צֶמַח בַּר בִּרְבּוֹת הַשָּׁנִים

אַהֲבַת אָחִים מְחַזֶּקֶת אֶת הַקֶּשֶׁר
לַמְרוֹת הַהֶבְדֶּל יֵשׁ לְכֹל שֹׁנִי פֶּשֶׁר
הֶחָזָק נוֹתן לַיָּעֵף כֹּחַ וּמַטֶה כָּתֶף
וְהֶחָלַשׁ בְּחָכְמָתוֹ אַף פְּלָדָה יְכוֹפֵף

בְּסִיּוּם פֶּרֶק אֶחַד בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל
לָמַדְנוּ, בְּסוֹף כֹּל מְצוּקָה הָעַם יִגָּאֵל
בְּכֹחַ הָאֱמוּנָה חָכְמַת חַיִּים וּתְבוּנָה
וּתְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל רַק בְּאֶלֶּה טְמוּנָה