לאשתי יש תיאוריה שאני מכנה 'תיאוריית הבקבוק' – לפי תיאוריה זו הגוף דומה לבקבוק בעל שני פתחים; פתח כניסה – הפה, ופתח יציאה. הנוסחה של 'תיאוריית הבקבוק' היא: מה שמכניסים לפה, פחות מה שיוצא נשאר בגוף. אדם משמין רק אם הוא אוכל יותר מאשר הוא צורך. הגיון פשוט, לא?
לדעתי יש כאן כשל הגיוני. כאן היא טועה למרות שהיא צודקת בכל דבר אחר שהיא אומרת. השמנה מושפעת מגורמים רבים אחרים. שני אנשים יכולים להכניס לפה אותה כמות אוכל ולצרוך באופן שווה ובכל זאת אדם אחד ישמין והשני יישאר רזה. אם מבודדים את הדיון למרכיב בודד ומתעלמים ממרכיבים אחרים המשפיעים על הנושא שבדיון, מגיעים לתוצאות שגויות.
אני מעדיף לראות את הגוף כמערכת בקבוקים הקשורים זה לזה בצינורות. תוספת מים לאחד הבקבוקים תעלה את רמת הנוזלים בכל הבקבוקים, דליפה מאחד הבקבוקים תוריד את רמת הנוזלים בכולם - לפי חוק כלים משולבים.
'תיאוריית הבקבוק' לא בלעדית לאשתי. היא קיימת בתחומים רבים אצל אנשים הנוטים להתמקד במרכיב בודד בכל נושא ומתעלמים ממרכיבים אחרים המשפיעים גם הם על אותו נושא.
הבקבוק הכלכלי
לפי תיאוריית 'הבקבוק הכלכלי' המדינה היא בקבוק בעל תכולה קבועה של הון. ממשלה חייבת לגבות מיסים נוספים מהאזרחים כדי להגדיל את הממון שברשותה. הם מתעלמים מגורמים נוספים המשפיעים בכיוון הפוך. העלאת מיסים על העובדים גורמת לירידה בתפוקה. העלאת מיסים על המעבידים (זה מאד פופולרי להעלות מיסים על העשירים) גורמת להם במקרה הטוב לצמצם את ההשקעה בחברות שבבעלותם, דבר הגורם להאטת הצמיחה ולאבטלה גואה. במקרה הגרוע יותר יעבירו העשירים את החברות למקומות שגובים פחות מיסים. התוצאה תהיה אבטלה גדולה יותר, והפסד הכנסות למדינה.
הורדת מיסים, באופן פרדוכסלי, גורמת לצמיחה המקטינה את האבטלה ומזרימה סכומים גדולים יותר לאוצר המדינה שיכול לנצלם לתמיכה בעניים. כך הוכיח הנשיא האמריקני רונלד ריגן שאושש את הכלכלה מהמיתון של שנות השמונים על-ידי הורדת מיסים מסיבית. כך הוכח גם אצלנו. על כמות ההון שבידי הממשלה 'בבקבוק הכלכלי' משפיעים גם 'בקבוקים' אחרים הקשורים לרצון לעבוד, ולהשקיע.
הבקבוק הדמוגראפי
'השד הדמוגראפי' יושב לו בבקבוק מנותק מכל הבקבוקים האחרים. הנוסחה הקובעת כאן היא מספר הלידות של המגזר הערבי פחות מספר הלידות במגזר היהודי מוכפל במספר שנים, שווה לרוב ערבי בישראל. טעות! הבקבוק הדמוגראפי קשור 'לבקבוקים' רבים אחרים שכמות הנוזלים בהם משפעה על הרוב היהודי. המציאות היא שיש מגמה של ירידה מתמדת באחוזי הילודה במגזר הערבי ויציבות, ואפילו עליה קלה, באחוזי הלידה של המגזר היהודי.
כל רואי השחורות שעמדו ונפנפו בשד הדמוגראפי, התבדו. היום מצבנו הדמוגראפי טוב מאי פעם. הסיבה היא שיש גורמים רבים, שמשנים את המגמות הדמוגראפיות - הגברת עליה של יהודים, הגירה שלילית של ערבים, וירידה נוספת באחוזי הילודה של המגזר הערבי בגלל שיפור ההשכלה והמצב הכלכלי שלהם.
לפעמים אותם רואי שחורות סותרים את עצמם כאשר הם דנים בבעיות שונות הקשורות בצינור עבה 'לבקבוק הדמוגראפי'. בעיות כמו:
- איחוד משפחות – כלומר הכנסת כלות ערביות ומשפחותיהן לישראל.
- כניסת דורשי עבודה אפריקניים.
- תמיכה במשפחות מרובות ילדים (בתנאי שאלו משפחות ערביות).
אנשים אלו נוהגים להכניס כל בעיה לבקבוק שלה ואין כל קשר בין הבקבוקים. במציאות כל הבקבוקים קשורים זה לזה בצינורות, כך שחל 'חוק הכלים השלובים'.
בקבוק השלום עם הפלשתינים
התיאוריה המסוכנת ביותר היא זו של 'בקבוק השלום'. הפרדה של הסכסוך הישראלי/פלשתיני מהמלחמה העולמית בין המוסלמים למערב היא הרת אסון.
אנשים המכורים לתיאוריית 'בקבוק השלום' עוסקים כבר עשרות שנים בניסיונות למלא את הבקבוק כדי להגיע לשלום עם הפלשתינים. אך לא משנה איזה וויתורים הם שופכים לאותו בקבוק, הוא לעולם לא מתמלא. הלו אנשים! הסתכלו על הצינורות העבים המרוקנים את הבקבוק לחביות מלחמת הענקים בין התרבות המוסלמית לתרבות מערבית.
חברים האם אתם בטוחים שיש בכלל בקבוק פלשתיני? רוב 'הפלשתינים' מגדירים עצמם בעצם כערבים, וברגעים נדירים של כנות הם מודים שאין הבדל ממשי בינם לבין ערבים אחרים באזור. האם אתם בטוחים שאתם לא מנסים למלא את חביות הענק של הערבים המוסלמים? חביות שוויתור על כל מדינת ישראל יעלה את המפלס שלהם פחות מעלית המפלס של הכינרת בחורף שחון.
אם עלינו לשרוד כדאי לנו לאתר את הצינורות המנקזים את הוויתורים שלנו, והופכים אותם במין אלכימיה פוליטית לדלק המגדיל את הבערה. עד שנמצא את הדרך לנתק את הצינורות האלו, עלינו להפסיק את הספקת הוויתורים, להתחזק על-ידי עידכון מערכות הצבא, הכלכלה והחברה למציאות של המאה ה 21. עלינו למצוא בעלי ברית במזרח התיכון, תוך ניצול המריבות בין המוסלמים לבין עצמם, וכן להחזיר את דעת הקהל בארצות המערב לשפיות. אפשר לסמוך על המוסלמים שיעזרו לשנות את דעת הקהל בלהיטות שלהם להלחם במערב.
