במוקד הראיון עם סניגורו של
משה קצב, העו"ד אביגדור פלדמן, ששודר בתוכנית הבוקר של ערוץ 2, עלתה סוגייה ידועה מתחום הפסיכולוגיה: זיכרון שווא. פלדמן תיאר בקצרה מספר מקרים שנבדקו בספרות המחקרית ואמר: "מה לעשות, אבל כולנו רואים את העולם גם מזווית ראייה סובייקטיבית". פלדמן הסביר שהיו דברים מעולם ושישנן מתלוננות ש"זוכרות" ויש כאלו שזוכרות וכן הלאה. כך גם טען לגבי ההכרעה בדינו של קצב, שתינתן ביום חמישי בשבוע הקרוב בבית המשפט העליון (
בדלתיים סגורות). פלדמן טען שאם בית המשפט יכריע "לפי הראיות", קצב ייצא זכאי בסעיפי האישום המיוחסים לו ואילו הכרעה בדין שתשקף את הלך הרוח של הציבור תהיה שונה וקצב ייצא חייב. את דבריו הסביר פלדמן בכך, שגם "שופטים הם בני אדם" וגם להם, מסתבר, יש "מבט מעט סובייקטיבי".
הדיון עורר עניין רב אצל המראיינים: דן שילון וטלי מורנו. אילו ישבתי אני במקומם של מגישי התוכנית, לא הייתי מתפלאת על כך. תוך כדי האזנה להסבריו של פלדמן על תעתועי הזיכרון, זכרתי שלא מזמן קראתי בבלוג המצוין של
ד"ר גיל גרינגרוז על התופעה. היא נקראת
"זיכרון שווא". גיל מציג מציג ברשימתו המרתקת מספר מקרים הממחישים את התופעה ולצידם ההסבר. אני ממליצה בחום לקרוא זאת במקור ובכלל לעיין מדי פעם ברשימותיו על תופעות מדהימות מחיי היומיום של כולנו.
ההזמנה של פלדמן לתוכנית הבוקר (יש לציין גם שפלדמן התראיין לאחר השעה 08:00), היא הדבר שברצוני להתייחס אליו. הוא הוזמן להשיב לשאלות המראיינים בחלק השני של תוכנית הבוקר, דהיינו, אחרי השעה 08:00. בחלק זה של התוכנית לא רבים צופים. התוכנית אינה משודרת ברדיו (למיטב ידיעתי) אך אולי ניתן לגלוש באתר של ערוץ 2 כדי להתעדכן בה. עובדה זו כשלעצמה מזכה לדעתי את עורך תוכנית הבוקר בנקודות בצד החיובי של המשוואה התקשורתית. בצד השלילי של המשוואה קיים סימן שאלה גדול והוא – מדוע הוזמן עו"ד פלדמן מלכתחילה לאולפן? זה שכולנו מצפים לפסיקתו של בית המשפט בעניינו של קצב, לא מצדיק הזמנתו של סניגור משופשף לאולפן כדי שישפיע על דעת הקהל בדרכיו הסמויות! לרטוריקה ולתנועות הפנים והגוף של המרואיין יש תפקיד-מפתח בעיתוי כה צמוד למתן גזר הדין בעניין קצב. ואומנם, פלדמן עבר בהצלחה את המבחן!
פלדמן הוא סניגור ממולח בעל סבר-פנים תמים. הוא משרה תחושה של אמינות ושל נכונות לספק את כל המידע שיש בידו ושראוי למסור לציבור בעיתוי הנוכחי. אבל זו בדיוק הבעיה. הסגנון, התנוחה, האינטונציה, ההבעה השלווה והחברית, הלבוש והמבט בעיניים הם לא פחות מאשר מלכודת תקשורתית. מי שעיניו בראשו (והכוונה היא לא רק למגישי התוכנית אלא בעיקר לעורך ולעורך הראשי של ערוץ 2) יברח ממלכודת כזו כמו מאש דווקא בעיתוי הנוכחי. הוא לא יחשוף את קהל היעד של תוכנית הבוקר, במיוחד של חלקה השני, לנחש ערמומי שכזה כדי שבבוא העת, אם בית המשפט יקבל את ה"ראיות" בלבד ויזכה או לחילופין, יפסוק לרעתו של קצב כבר ידעו כולם אי אלו נתונים המסבירים זאת. ומי הם קהל-היעד? על-פי-רוב אלו עובדים במשמרות, עקרות-בית, קשישים ומוגבלים וגם מי שנמצאים בשעה זו בחדר-כושר ובמקום להאזין למוזיקה צופים בתוכניות הבוקר או מאזינים לערוצי החדשות על-מנת להיות מעודכנים באקטואליה ובסדר היום הציבורי והתקשורתי לפני צאתם לעבודה מאוחר יותר. זהו קהל-יעד שבוי שלא ניחן במי-יודע-מה מנגנוני הגנה בסביבה של שכנוע מניפולטיבי. נינוח הוא יושב לו באולפן כשחיוך מרוח לו על הפנים, ומטפטף לצופים שיכול מאוד להיות שמתלוננות זוכרות מפרי דמיונן דברים שלא חוו, אך בסופו של יום הן טוענות לזיכרון של דברים שהתרחשו בפועל!
הווה אומר, עורכי תוכנית הבוקר של ערוץ 2 העניקו לפלדמן במה בשעת שידור פחות מרכזית, אבל מגוון האנשים שצפו בתוכנית ושמעו את דבריו כבר יבינו שבין ראיות לבין גזר הדין בפועל קיימים אי אלו "אלמנטים של סובייקטיביות". אם בית המשפט יכריע לרעתו של קצב, הרי שהגרסה תהיה על-פי פלדמן "גם שופטים אינם חסינים מראייה סובייקטיבית".
יש לציין שוב, שפלדמן הוא אדם היודע היטב איך להעביר מסר ולאיזה קהל הוא פונה, לא כל שכן כשתשומת הלב והכבוד שבהם המרואיין מתכבד, מדן שילון וטלי מורנו (שניהם מעולים!), מוסיפים חיזוק להופעתו.
אני מקווה שנשרוד את הימים עד להשמעת גזר דינו של משה קצב ושקברניטי התוכניות בערוצי השידור המבוקשים ישתדלו לא לזכות שוב בתואר המבזה, "התקשורת אשמה".
