אני מצהיר בפתח דברי שאינני מגדיר את עצמי כציוני. אך יחד עם זאת אני חרד ואף בוש לנוכח העובדה, כיצד חברה הרואה בבנימין זאב הרצל אחד ממחוללי החזון של הקמת מדינת ישראל רומסת את הערכים עליהם השתית בנימין זאב הרצל את חזונו. בספרו אלטנוילנד שכתב ב-1902, שנתיים לפני מותו ב-1904, בו הוא מתאר כיצד תיראה המדינה בשנת 1923, מתייחס הרצל לכך, שיש לשים לב לעובדה שבמדינה שתקום ישנה אוכלוסיה ערבית, שנולדה כאן בטרם אנחנו באנו לכאן. הרצל חוזר יותר מפעם אחת בספרו שבמדינה החדשה האוכלוסיה הערבית חייבת לקבל את מלוא הזכויות בדיוק כמו היהודי שזה עתה בא לכאן.
אומנם הטעות של הרצל, שהוא לא העריך כי תקום תנועה לאומית ערבית בעקבות התנועה הציונית, תנועה שיהיו לה מאוויים לאומיים ותשאף לממש אותן. אי התייחסות לאפשרות, שתקום תנועה לאומית ערבית זו נקודת תורפה במשנתו. אבל לצידה של עובדה זו ישנה אצל הרצל משנה רעיונית סדורה בכתביו שמן הראוי לגאול אותה ממי, שבשמה מבקש להצית כאן אש של שנאה בין עמים. אי-אפשר לשאוב ממשנתו של הרצל סימוכין לדרישה המזוויעה, המבקשת לראות את ערי ארץ ישראל נקיות מערבים. לשים את תמונתו של הרצל בפליירים הקוראים לתושבי בת ים לבוא להפגין בעד בת ים נקיה מערבים, זה כמו לשים צלם בהיכל המקדש. אין בין הדרישה הזו ובין משנתו של הרצל מאומה.
חשוב לשים לב לתיאור הנרחב והמפורט, שנתן הרצל לבחירות הדמיוניות שתערכנה במדינה היהודית שתקום. בספרו אלטנוילנד משרטט הרצל את דמותו של הרב גאייער (בגרמנית עוף טמא). הרב גאייער עומד בראש מפלגה, שדורשת מכל מי שלא יהודי - ובעיקר ערבי - לשלול לחלוטין את זכות הבחירה. המפלגה של הרב געייאר מתרכזת - על-פי התיאור של הרצל - גם בדרישה נוספת, לפיה יש לחוקק חוק שאוסר להשכיר ואף לא למכור דירות וכל נכס לערבים. הרב געייאר הוא כבר לא רק גיבור ספרותי בכתבים מצהיבים בספר "אלטנוילנד" של הרצל, לצערי, הוא גיבור גיבור חי ונושם בככרות הערים. ראיתי אותו בשבוע שעבר יוצא מגוילי הספר המצהיב ונואם בלהט היסטרי המזכיר לי ככרות בערים שקשה לעלות אותן על דל שפתי.
הרב געייאר, שהרצל הביס אותו בבחירות על-ידי ציבור ליבראלי, הופיע במכתבי הרבנים. בספרו של הרצל, אלטנוילנד, הרב געייאר עוזב את הארץ בבושת פנים. אך אני לתדהמתי ראיתי אותו השבוע חזר באופן בלתי חוקי לארץ, ראיתי אותו בלב בת ים, כמי שחזר מנצח מהגלות הספרותית של הרצל. שב ללבה של עיר עברית ויורה חצי תרעלה לעברו של האזרח הערבי - בן הארץ כמוני - ומסית ציבור יהודי לשנאה חסרת מעצורים. מסית ציבור קשה יום לראות בערבי כמי שאחראי למצבו.
וזו ההזדמנות לומר עוד משפט על בנימין זאב הרצל לאור מה שמתרחש היום במדינת היהודים שמפריטה עצמה לדעת. בנימין זאב הרצל לא היה סוציאליסט. אך בספריו הרצל גילה רגישות רבה לצדק חברתי. הרצל מרבה לדבר באלטנוילנד, שאסור לנו לבנות את המדינה על כלכלת שוק, וחייבת להיות במדינה שתיבנה סולידאריות ואחריות חברתית. רק בידי המדינה יהיו כל המשאבים שיספקו את השירותים החברתיים, כמו - חנוך, בריאות, סעד, דאגה לזקן, ולרך כשהוא מונה עוד שורה ארוכה של שירותים חברתיים. אני כמי שמבקר רבות את הרצל - ועל כך לא אעמוד ברשימה זו - מצר על כך שההפרטה, לה התנגד הרצל קורמת עור וגידים במדינה, המתימרת לראות בהרצל אב מייסד.
אני אחוז צמרמורת מהעובדה שהרב געייאר, שהרצל שלח אותו לכל הרוחות, מגיח באופן לא חוקי אפילו על במת כנסת ישראל ומעל כל במה בעיר ומתחת לכל עץ רענן. הר הרצל דומע אל מול מדינה, שמפריטה עצמה לדעת ואינה מונעת מהרב געייאר להשתולל בחוצות ישראל ואף מתיר לו לפעור את מלתעות פיו בכנסת ישראל.
