שחטו את קצב

מעניין היה לראות את ההתייחסות של התקשורת לפסקאות הללו, ושוב - על-פי ידיעות אחרונות ומעריב. בראשון פורסם מאמר ארוך של אריאלה רינגל-הופמן בנוגע לקרב התקשורתי, אשר 95 אחוזים ממנו יוחדו להתנהלותו של קצב; הפיסקה בנוגע להתנהלות התקשורת נעלמה מסיקור פסק הדין. ואילו במעריב התייחס בן-דרור ימיני להשתלחות התקשורתית, אך היה קול בודד (לצד טור של רונן צור, מי שהיה יועץ התקשורת של קצב). בדיווח החדשותי הוזכרו פסקאות אלו בקיצור, תוך דגש על חלקו של קצב. חד-צדדיות, כבר אמרנו?

חוץ מזה, יש בעייתיות בעמדתם זו של השופטים. הדברים נאמרו בתגובה לבקשתו של קצב לזכותו מחמת הגנה מן הצדק, בנימוק שהשיסוי התקשורתי נגדו אינו מאפשר לו משפט הגון. השופטים דחו טענה זו, ויש בכך היגיון רב. שהרי אם היו מקבלים אותה, היה נוצר מצב אבסורדי בו כדאי לנאשם לעודד פרסומים נגדו, כדי שאחר-כך יוכל לטעון להגנה מן הצדק.

אך לשיטתם של השופטים ג'ורג' קרא, מרים סוקולוב ויהודית שבח, מה אמור לעשות חשוד המוצא עצמו תחת מתקפה תקשורתית כמו קצב? כיצד יכול חשוד להתגונן כאשר גופי החקירה מדליפים בצורה מגמתית מידע נגדו? האם עליו להושיט את הלחי השנייה? לשתוק? להגיב בצורה מינורית? לחכות למשפט? הרי עד אז - שמו הטוב ייהרס באין תקנה.

מאחר שקשה לצפות מהתקשורת שתשנה את דרכיה, הפתרון צריך להיות הרבה יותר שורשי: לתפוס את המדליפים ולהענישם בחומרה. אולי כעיתונאי אני יורה לעצמי ברגל, אבל דווקא התקשורת, בעלת השליחות הציבורית, חייבת להביא בחשבון אינטרסים ציבוריים רחבים יותר מאשר האינטרסים האנוכיים הצרים שלה.

דווקא כאשר המשטרה והפרקליטות רושמות את אחד ההישגים המרשימים ביותר שלהן, ראוי שיעשו בדק-בית. והכי חשוב: שיעשו חשבון-נפש. האם זוהי הדרך לנהל הליכים משפטיים במדינה דמוקרטית, האם המטרה מקדשת את האמצעים, האם אין הן מסתכנות בהרשעת חפים מפשע. במצב הנוכחי, התשובות הן: לא, לא, כן. ואנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו.

הפרקליטות והמשטרה כבר קיבלו כרטיס צהוב מבית המשפט העליון, בעיצומה של החקירה - והמשיכו בשלהן. בהחלטה בעתירות נגד עסקת הטיעון, האריך השופט לוי בדברים על המשפט המתנהל בתקשורת, ובניגוד לשופטי המחוזי - כיוון את עיקר ביקורתו אל רשויות החקירה. לא פחות משישה עמודים ייחד לוי להיבט זה של הפרשה, ונביא כאן רק כמה קטעים בולטים.

• "עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, נפרש הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי. פרטים מוכמנים מחדרי חקירות נמסרים במהדורות הערב. ראיות, שמקומן בתיקי חקירה, נחשפות בידי כתבים בשמם של 'מקורות יודעי-דבר'. [ובהמשך ציין לוי את התנהלות קצב מחד-גיסא ופרקליטי המתלוננות מאידך-גיסא].
  
  "...אם בפי טרוניה, היא לא תוכל לפסוח על היועץ המשפטי לממשלה והכפופים לו, העושים במלאכה מחיתוליה ועד סופה, מן ההחלטה על חקירה ועד הגשתו של כתב אישום. אלה נדרשים לעריכתו של חשבון נפש באשר להתנהלותם אל מול כלי התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד, כי אם כדפוס הולך ונמשך. פירותיו הרעים נתנו את אותותיהם בעבר, וכוונתי היא למקרים אחרים בהם נחקרו או הועמדו לדין אישי ציבור, אך דומה כי הם הבשילו, עד לכדי פקיעה, בפרשה הנוכחית.
  
  "אין זה מתקבל על הדעת שגורמי אכיפת החוק ייגררו, על כורחם או חלילה בכוונת מכוון, אל הזירה התקשורתית... אל להם ליטול חלק בפולמוס המתנהל מעל גלי האתר, או לשלוח ידם במלחמת גרסאות מכל סוג שהוא, ואפילו ששה העיתונות לתת לכך במה... נכונים הדברים שבעתיים שעה שעניינו של נאשם עודו תלוי ועומד, וטרם הוכרע. אכן, שלא כמתלוננים, אף לא כבאי-כוחם של נאשמים, גורמי התביעה אסורים בכבלים בהם כובל אותם תפקידם".

פעם, הוסיף לוי, האירוע המכונן בתהליך הפלילי היה העמדה לדין. אלא שמאז הלך הקו ונסוג לאחור, עד כי "כיום מתבשרים אנו מעל גלי האתר, לא על פתיחת החקירה, כי אם על החלטה שגמלה בליבו של תובע להורות על קיומה או למעלה מכך - על כי שוקל הוא לעשות זאת. ומה יהא לעתיד לבוא, זאת אוכל רק לשער".

דברים כדורבנות, להם כתובת אחת ויחידה: רשויות אכיפת החוק. אבל מה אם שופט עליון אמר זאת?

חשוד שייצא מחקירה ויעז להגיד מילה לתקשורת, חושף את עצמו לסיכון שיואשם גם בשיבוש חקירה. אך כאשר קצין משטרה או פרקליט עושה בדיוק את אותו דבר - לא נופלת שערה משערות ראשו ארצה. שהרי מי יחקור אותו? המשטרה? מח"ש? הפרקליטות? ודאי שלא. לו רק בגלל מקרים כאלו, חובה להקים גוף חיצוני שיפקח על הפרקליטות.

במסיבת העיתונאים שלו במרס 2009, הציג קצב תקליטור ובו - כך טען - מצויים מסמכים מחקירתו שדלפו מרשויות אכיפת החוק. אני לא זוכר אם בעקבות זאת הייתה איזושהי חקירה, או שאפילו את הטיוח התורן חסכו מאיתנו במקרה הזה. מה שברור הוא, שלא נמצאו ממצאים כלשהם לגבי זהותם של המדליפים. וכך נמשכו להן ההדלפות באין מפריע, תוך שהן נופלות על קרקע תקשורתית פורייה.

היחס התקשורתי כלפי קצב, מאז העז להיבחר לנשיאות על חשבונו של יקיר התקשורת, שמעון פרס, היה צונן במקרה הטוב, מתעלם במקרה הבינוני ועוין במקרה הגרוע. לא משנה אם הסיבה הייתה פוליטית, עדתית או אישית; היחס הזה הוא עובדה. וכאשר קצב עשה טעות ענקית בדמות התקפתו החזיתית על התקשורת בעיצומה של החקירה, גורלו בה נחרץ. התקשורת יודעת היטב להטיף להימנעות ממשוא-פנים ודורשת שיקולים ענייניים בלבד - עד שזה מגיע אליה.

אל תחשבו לרגע שהיחס הזה לקצב נבע מהמעשים שיוחסו לו. ממש לא. תראו את היחס לאהוד אולמרט, שההאשמות נגדו הן - מבחינה ציבורית - חמורות יותר מאלו שבהן הורשע קצב (כי אולמרט מואשם בשחיתות שלטונית המכרסמת תחת יסודות הדמוקרטיה, בעוד מעשיו של קצב - מבחילים ככל שהיו - הם במישור האישי). אבל אולמרט נהנה זמן רב מהגנתם של ידיעות אחרונות ומעריב, ועד היום הוא זוכה לכותרות אוהדות בכל פעם שיש לו משהו להגיד. שהרי מה הן עבירות פליליות חמורות מול העובדה, שאולמרט הוא כלי נהדר במלחמה נגד ישראל היום?

נחזור למשפט קצב. לבית המשפט היו מילים קשות נגד התקשורת וקצב כאחד: "בעניינו [של קצב] אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים, לאור משפט השדה שנערך לו בבית המשפט של התקשורת. לכאורה, אכן מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק, המחייבת הוקעתה של דרך בחינת האפשרות לביטולו של כתב האישום.

"אמרנו לכאורה, ולא בכדי, וזאת על-רקע התנהגות מקבילה של הנאשם ובאי-כוחו, אשר אף הם לא התנזרו מאמצעי התקשורת, לא הדירו רגליהם מאולפן טלוויזיה זה או אחר, אלא החזירו מלחמה השערה בה התייחסו לראיות כאלו ואחרות ולעדויות המוכיחות לשיטתם אף חפות הנאשם, ואף הביעו בין היתר ביקורת חריפה לא פחות על המתלוננות ועל אופיים. אין מדובר, איפוא, במסע פרסום חד-צדדי כנגד הנאשם. אין מדובר במתקפה בה היה מצוי הנאשם במצב של חוסר אונים, שכן הנאשם הצטרף למסע הפרסומים וההשמצות ונטל בו חלק פעיל".

אם נתחיל למנות את העבירות שביצעה התקשורת במהלך ארבע וחצי השנים האחרונות, נזדקק לדף ארוך. לאחר הגשת כתב האישום, היו כאן עבירות פליליות של סוביודיצה: פרסום העלול להשפיע על בית המשפט בהליך פלילי. עוד לפניו, היו כאן עבירות אין-ספור על כללי האתיקה, המחייבים הגינות ואיזון. היו כאן עבירות (אזרחיות ופליליות) על חוק לשון הרע, בפרסום של טענות חסרות בסיס ובלא מתן זכות תגובה.

אין ספק שקצב ואנשיו לא טמנו את ידם בצלחת. ההשמצות שלהם כלפי המתלוננות מעוררות בחילה ומן הדין שהאחראים להן ישלמו את המחיר. בית המשפט ציין במפורש שהיו בסביבתו של קצב מי שבידו ראיות, וראוי שהמשטרה תמצה את הדין עם אנשים אלו, ששמותיהם נקובים במפורש בפסק הדין. לא קשה למצוא הוכחות למעשיהם: יש אתר אינטרנט בו הכל כתוב, שלא לדבר על מה שקבע בית המשפט.

כל זה אינו מרפא את החטא הקדמון, בו שימשה התקשורת ככלי בידי שני גורמים עיקריים: ארגוני נשים ורשויות החקירה. מבחינת ארגוני הנשים ועוד כמה פוליטיקאיות שקפצו על העגלה, המתלוננת תמיד צודקת והגבר תמיד אשם. שלי יחימוביץ', שאף הייתה עדת תביעה במשפט קצב, חרצה בצורה כזו לפני כמה שנים את דינו של אדם קרוב אלי, על סמך טענותיה של עובדת שפיטר; כאשר בית הדין לעבודה זרק אותה מכל המדרגות, יחימוביץ' לא טרחה לחזור בה, שלא לדבר על להתנצל.

אך אם על ארגוני הנשים והטרמפיסטיות עוד אפשר ללמד זכות (אם לא ירעישו, כיצד יתקיימו?), אי-אפשר למצוא אף מילה להגנתן של המשטרה והפרקליטות. ההדלפות מהחקירה לא פסקו לרגע, ויצרו תמונה שחורה משחור של נשיא המדינה. עובדה היא, שעוד לפני פסק הדין סבר רוב הציבור שקצב אשם, ועל-פי אותו סקר - גם אם היה מזוכה, דעת הקהל לא הייתה משתנה. ושוב: גם אם בדיעבד זו הייתה תמונה נכונה - המדליפים לא יכולים היו לדעת זאת בזמן אמת. ובכל מקרה, לא זו הדרך לנהל חקירה.

ובעצם, מה לנו להתלונן על הדלפות, כאשר ראש התביעה הכללית חורץ דין בראש חוצות? עוד לפני שבכלל החליט האם להגיש כתב אישום נגד קצב, הופיע מני מזוז בראיונות בטלוויזיה וקבע שמדובר בעבריין מין סדרתי. נכון, בית המשפט אמר שמדובר בהתנהגות שאינה ראויה - אבל זהו. אז למה שהיא תיפסק? וכמה תמימים נשמעים כעת דבריו של השופט אדמונד לוי, שמיד נצטט מהם בהרחבה, על כך שוודאי שמזוז יפיק את הלקחים הדרושים.