לעבדה ולשמרה - נוסחת האיזון לאיכות הסביבה

במקורות חז"ל, במשנה ובתלמוד לא היה ט"ו בשבט מעולם חג, אלא תאריך שלפיו מחילים על פירות האילן מצוות התלויות בארץ כמו תרומות ומעשרות. כשם שאין מציינים את ראש השנה למעשר בהמה (א' באלול) לא חגגו את ראש השנה לאילנות, והוא יחסית חג צעיר כבן חמש מאות שנה בלבד.

מאז צוין על-ידי מקובלי צפת במאה ה-16 ובתפוצות הגולה כיום הכמיהה לארץ ישראל והשבח לפירותיה נוסף ללוח השנה חג חדש ומחודש שמשמעויות רבות הולכות ונטענות עליו. תנועת ההתיישבות הציונית ציינה אותו כסמל הנטיעה מחדש של העם על אדמתו ולאחרונה הוא משמש גם כיום איכות הסביבה.

העיסוק האינטנסיבי באיכות-הסביבה נחשב בצדק לתופעה פוסט-מודרנית המנסה (ולעתים מתיימרת) לתקן את העולם הנהרס על-ידי תהליכים שהם תוצאות של התפתחות החיים המודרניים. משום כך רבים מופתעים לגלות שדתות עתיקות אוצרות במקורותיהן תורות אקולוגיות מובנות ומפותחות בתחום האידיאולוגיה, התיאולוגיה, הפילוסופיה וגם הפרקטיקה של איכות-הסביבה ושאין מדובר כאן בחידוש פוסט-מודרני.

ההשקפות הדתיות מציעות גישה מאוזנת והרמונית. מקורה של השקפה יהודית עתיקה מצוי בכמה מקומות בתנ"ך כמו זה בספר בראשית ב' ט"ו: "ויקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

חיבור בין שתי מילים אלה, 'לעבדה' ו'לשמרה' מבטא את נוסחת-האיזון, את שביל הזהב המאפשר הרמוניה בין האדם ועולמו ומתווה דרך לפתרון שהוא גם מוסרי וגם פרקטי. פרשנים רבים גורסים שציווי זה איננו מצומצם לגן עדן בלבד. הקב"ה מסר את עולמו לשליטת האדם ולהנאתו אך בתנאי שישמור עליו ויאמץ גישה אקולוגית לדרך חייו והתנהגותו.

כך למדנו באגדה יהודית הקדומה: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".
(מדרש קהלת רבה)

מקור קצר זה מקפל בתוכו עקרונות המפותחים בהשקפות התיאולוגיות ביהדות ובדתות שונות: בניגוד לתפיסות אקולוגיות פוסט-מודרניות, האדם איננו שולי לבריאה. "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי" - הטבע איננו במרכז אלא האדם שבשבילו נברא העולם...

ואף על-פי כן, אין האדם הופך להיות אדון העולם, העולם נשאר "עולמי" עולמו של הקב"ה עליו מצווה האדם לשמור, להימנע מלקלקלו ולהחריבו מתוך ידיעה שאם לא כן - "אין מי שיתקן אחריך"! העיקרון הדתי מתבטא אפוא בהטלת האחריות על האדם למצוא את האיזון בין 'לעבדה' - להתערב בטבע כדי להתקיים, ובין 'לשמרה' - לאזן התערבות זו שלא תביא לחורבן וקלקול שאין לו תקנה.

העולם נברא בשביל האדם העומד במרכז אך אין בכך כדי להקנות לו את הזכות להיות כובש אגרסיבי משום שהעולם אינו שייך לו אלא לקב"ה. יש בכך די כדי להטיל על האדם את האחריות לשמירת האיזון בטבע ולמניעת קלקול והרס. השקפה זו מדגישה את יסוד הצניעות שהאדם יכול לאמץ לעצמו מבלי להגיע לביטול עצמי מוחלט שאיננו מאפשר קבלת אחריות על עצמו.

ברמה הפרקטית, לגישה מתונה זו יש סיכוי להיהפך למקובלת על רבדים רחבים ביותר של החברה האנושית שאינם מקבלים את הרדיקליות של חלק מהתנועות הירוקות אך מודאגים מהפגיעה באיכות-החיים והסביבה.

הגישה הפילוסופית - תיאולוגית שולטת כיום בספרות הפופולרית החדשה על דת ואיכות-הסביבה. אולם הגישה הפרקטית, ההתנהגותית לאיכות הסביבה שמקורותיה מפותחים בהלכה התלמודית ידועה פחות. מדובר במערכת חוקים וכללים פרטנית המתייחסת לכל תחומי איכות-הסביבה וקובעת כללי התנהגות מעשיים.

מוצאן של גישות פרקטיות אלה שונה בתכלית מהאידיאולוגיה והתיאולוגיה הדתית המתבססת כאמור על אמונה והשקפות רוחניות. הגישות הפרקטיות בהלכה התלמודית הן תוצר של חיי היום-יום והצרכים הריאליים של בני אדם המקבלים על עצמם נורמות מוסריות שיוצרות בפועל איזון עם הטבע הסובב.

כאשר מנתחים את הכללים נראה שחלקם זהה לחקיקה של חוקי איכות-הסביבה ותכנון-סביבתי בכל פרלמנט חילוני-ריבוני כיום. כמובן שחשוב לציין שוב שהחקיקה בימינו הוא תופעה פוסט-מודרנית. זוהי למעשה חקיקה מתגוננת ומגיבה להפרת האיזון בטבע ולהרס הסביבה. כללי ההלכה בתחום זה נקבעו מלכתחילה כדי שלא נגיע למצב העגום בו אנו מצויים כיום.

אחד מכללי המניעה הנרחבים והגורפים ביותר והקובעים את היחס לסביבה הוא איסור בל-תשחית. מקורו בדברים כ', י"ט: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור".

אפילו בסיטואציה הקיצונית והבלתי-מתחשבת בדבר מעצם מהותה - מלחמה - דורשת התורה מהאדם להתחשב בסביבה ולהימנע מהשחתה. ההלכה אוסרת כמובן על השחתת עצים גם במצב של שלום ושלוה. המערכת הנורמטיבית, בעיקר זו ההלכתית הרחיבה איסור זה באופן גורף ואסרה על השחתת הצומח בכלל, השחתת בעלי חיים, השחתת רכוש ושמירה על רשות הרבים. חכמי ההלכה לא ראו ברשות הרבים שטח הפקר שכל אחד יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו כפי שמלמד אותנו הסיפור התלמודי הבא:

מעשה באדם שהיה מסקל [אבנים ומשליכן] מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו החסיד: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?! לגלג עליו אותו אדם. לאחר זמן נצרך האיש למכור את שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותם אבנים. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. (בבא קמא נ, ע"ב)

כלומר: רשות היחיד לעתים שלנו ולעתים עוברת לאחרים אך דווקא רשות הרבים נשארת תמיד שלנו! . ההלכה לא הסתפקה בסיפורים יפים והגדירה כללים ופרטים לגבי איסורי השחתה ברשות הרבים.

תחום חשוב נוסף בחוקים האקולוגיים של ההלכה נוגע לשמירת המים ואיכותם. בהתייחס לנחיצותם של המים ולגודל חשיבותם, קבעה ההלכה כללים ברורים לזכויות ולחובות שיש לחברה ולפרטים בהקשר למים. כללים אלה נוגעים ליצירת מקורות מים ופיתוחם, זכויות השימוש בהם, אחזקתם התקינה של מאגרי ומתקני מים, מניעת זיהום המים ומודעות לסכנה של מים מזוהמים.

תחומים נוספים נוגעים למפגעי רעש באזור מגורים, תכנון סביבה עירונית, נזקי תעשיה בסביבה עירונית או כפרית, בעיות פינוי פסולת תכנון החקלאות, הנוי והיחס לצומח הטבעי.

אחד התחומים בהם אנו מוצאים ספרות הלכתית שהתפתחה במשך מאות שנים הוא התחום של זיהום האוויר ונזקי עשן. מסקירת הספרות בנושאים מגוונים הקשורים במפגעי עשן וריח רע אנו מגלים כי למעשה אין חדש תחת השמש. אותן בעיות המעסיקות את האדם בעידן הפוסט-מודרני כבר נדונו על-ידי חכמים לפני כאלף וחמש מאות שנה. ניתן לומר כי בדרך כלל בנושא המפגעים האקולוגיים תואמת הגישה המשפטית האזרחית והחקיקה המקובלת היום את חוקי ההלכה העתיקים:

בריאות הפרט ורווחתו קודמים לשיקולים אחרים; יש להתחשב באיכות החיים של הפרט ולסלק ולמנוע לא רק מפגעים הפוגעים בבריאותו אלא גם את אלה המטרידים ומציקים לו. ההלכה מתייחסת למתח בין הנזק הנגרם לפרט ולעתים לקבוצה כתוצאה מריח רע או עשן ובין הבעייתיות שבחיסול מקור פרנסה אם נרצה להגביל את מקור הזיהום.

לא בכל מקרה תכריע ההלכה לחסל את מקור הזיהום ולעתים קרובות תהיה התחשבות בפרנסתם של בני-העיר או הסביבה גם במחיר של נזק סביבתי. זוהי שאלת האיזון שבה פתחתי. האם ניתן לקיים בו-זמנית 'לעבדה' - לפעול בטבע, ליצור ויחד עם זאת 'לשמרה' להימנע מנזקים ומפגעים אקולוגיים? שמירת האיזון מחייבת חשיבה ומאמץ תמידיים שקיומם הוא צו מוסרי לשמירת איכות חיינו.