גיורו של סייר המדבר

אך דומה שהכרעת העניין נמצאת דווקא בפרשה אחרת. בסוף פרקנו הולך יתרו הזקן אל ארצו, ועל-פי פשטי המקראות הוא משתקע בה ואינו שב עוד למחנה ישראל. גם אם נגדיר את ביקורו במחנה ישראל כגיור, העובדה שיתרו לא הצטרף למחנה ישראל לצמיתות ושב למדיָן מערערת את משמעות גיורו. שבט הקיני שיצא מזרעו חי דווקא בקרב אויבי ישראל, שבטי עמלק, עד למלחמה עם שאול המלך.

אך יתרו הותיר במחנה ישראל את חובב בנו (הלכנו בדרכו של ראב"ע. לחולקים עליו הפירוש שונה מעט), והוא משתכנע ללכת עם ישראל לארצם, והופך להיות חלק מעם ישראל. מבחנו בהליכה עם ישראל, לאחר שרצה לשוב לארצו, הוא מבחן ברור מאוד:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

ישראל נזקקים לעזרתו של חובב בעת הליכתם במדבר הלא מוכר להם (כנראה עמוד הענן לא פתר את כל הבעיות), וחובב נחלץ לעזרה ומקים את יחידת הסיור המדברית לצליחת המדבר הגדול והנורא.

זהו אפוא הבסיס לגיור על-פי נוסחת ה-M-16 שהציע פרופ' אשר כהן. יהיו מי שירימו גבה בספקנות: כלום כל העולים הגויים המתגייסים לצה"ל עושים זאת על בסיס הזדהות מוחלטת עם תלאותיו של העם היהודי ועל בסיס מסירות נפשה של רות המואבייה לנעמי חמותה?! כלום אין להם גם שיקולים אחרים, 'ארציים' יותר, בהתגייסותם? אך דומה שהשירות בצה"ל, העושה לילות כימים על ביטחונה של המדינה, ראוי היום למבט באמצעות עין טובה, המלמדת זכות על חייליו גם בעת ספק זה או אחר.

ועדיין דומה שככל שנהפך בזכות ההתגיירות המקִלה, לא נוכל להתעלם מהכרתו של יתרו בגדולת ה' המוציא את ישראל ממצרים, מן הברכות והשבחים שהוא נותן לו ומבואו לאכול לחם 'לפני האלוהים'. כך לא נוכל להתעלם מאמירתה של רות '...ואלוהיך אלוהי' ומדבריו של בועז בשבח התגיירותה: וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. הגר לא רק מצטרף לעם ישראל, לצרותיו ולתלאותיו. הוא גם מקבל על עצמו את ברית היסוד שכרת ה' עם עמו ישראל בהר סיני על כל משמעותה, ברית התורה והמצוות.

אין בדברינו האחרונים כדי לבטל את ערכה של ברית ה-M-16 שפרופ' כהן דן בה. טענתנו היא שיש לה משמעות חשובה בתהליך הגיור, אך לא די בה! יש לתת לה אפוא משקל מצטרף בעת שאנו מסופקים לגבי גר אם די במצוות שהוא מקבל עליו (בהנחה שאף שאינו כופר בחשיבותן של כל המצוות הוא מוכן כרגע לקבל על עצמו ברצינות רק חלק מהן, ואיני דן כאן בגודלו היחסי של חלק זה). כדי להמחיש את הדברים נוכל לתאר לעצמנו בדמיוננו את המצב הבא: המועמד לגיור, החי בסביבה יהודית חילונית שאינה משדרת לו הזדהות עם התורה והמצוות, מוכן, כדי להזדהות עם כניסתו לברית שנכרתה בין ה' לבין עמו בסיני, לקבל על עצמו מספר (משמעותי של) מצוות שיביעו את הזדהותו עם הברית. הדיינים מציעים לו חבילה גדולה של מצוות המזוהות לברית, והוא בוחר מרצונו ומקבל על עצמו לקיים חלק מהן, אף שלא את כולן, ובלבד שהוא מוכן ומתכוון לכך ברצינות ולא מן השפה ולחוץ. נניח שהדיינים מסתפקים אם די בכך. כאן תבוא ברית ה-M-16 ותכריע לחיוב.

ועדיין הדברים ראויים להכרעתו של הדיין, ולא של רשימתנו בעיתון.


מילה אחרונה על צה"ל: שתי מחלוקות חריפות משסעות את החברה הישראלית עד כדי איום על לכידותנו כעם ועל יכולת הישרדותנו: בעיית עולי מדינות חבר העמים ומעמדם של החרדים. בשתיהן התגייס צה"ל יותר מכל גוף אחר בחברה בדרך לפתרון: בגיור ובגיוס החלקי הגובר של החרדים. לא לחינם הרמטכ"ל אשכנזי הוא דמות כל כך אהודה.

דרכם השונה של יתרו ושל חובב מזכירה, למרות ההבדלים הרבים, את דרכן לימים של ערפה ושל רות בעת שהן מלוות את נעמי השבה למולדתה מארץ מואב. ערפה מגלמת בצורה מוצלחת את מה שבית המשפט היה מכנה היום 'האדם הסביר'. היא מגלה מסירות לחמותה ואהדה לעמה של נעמי, אך בגבולות השמירה על עצמה ועל עתידה. היא שבה אל ארצה. רות, לעומתה, מגלה מסירות חריגה וממשכנת בעיוורון את עתידה, ובלבד שלא תפקיר את נעמי חסרת הישע. על-פי פשטי המקראות, דומה שהיא התגיירה בקבלת מצווה אחת, ובהידור רב: מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהפכה לימים בידי רבי עקיבא ל'כלל גדול בתורה'. בדרכה הלך הלל הזקן (שבת ל"א), כשגייר גוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. הלל גיירו על בסיס מצוות 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', ואמר לו שכל התורה היא פירוש למצווה זו.