חיזבאללה - מורה דרך לסיום הסכסוך

בשנת 1982 פוצץ חיזבאללה את מפקדת חיל הנחתים האמריקני בביירות. 241 אנשי מרינס מתו באותו יום. זמן קצר לאחר מכן חזר חיזבאללה על התרגיל והפעם במתקן השב"כ בצור. חיזבאללה המשיך במסורת ההצלחה של האיסלאם היסודני, דחק את ישראל לאחור, כאשר האקורדים האחרונים של אותה נסיגה, או יותר נכון בריחה, היו חטיפת החיילים ותיקו מכובד עם ישראל במלחמת תמוז 2006. כל אותה עת האדיר חיזבאללה את עוצמתו הפוליטית במטרה ברורה לתפוס יום אחד את השלטון, ולא להרפות ממנו. כצפוי מיציר כפיה של המהפכה האיסלאמית באירן, חיזבאללה, מפלגת אללה, היא התגלמות האיסלאם, וכמו כל מפלגה איסלאמית - שהיא גם פוליטית, גם צבאית וגם דתית - שאפה תמיד להגיע לשלטון, ולא בחלה בשום אמצעי כדי לעשות זאת, כולל רצח ראש הממשלה רפיק חרירי.

לכן לא ברור מה פשר הפליאה שאוחזת בישראל ובארצות המערב, בעיקר בצרפת ובארה"ב, כאשר המהלך בן 30 השנה מבשיל, ולבנון נופלת לידי האיסלאם היסודני. כל דובר או שר המרואיין בתקשורת רואה לנכון להביע זעזוע מן התופעה הידועה מראש, כאילו בילה את 30 השנה האחרונות בתרדמת עמוקה, או כאילו לא ראה כדבר הזה מימיו. והרי גם רצועת עזה, מעוז האחים המוסלמים, נפלה לידי האיסלאם היסודני תוך שנה אחת מנסיגת ישראל, וגם שם הוקם שלטון תיאוקרטי השואב את השראתו מאירן והרואה במדינת ישראל הריבונית עיוות של המארג הקוסמי של האיסלאם, שאחת דינה - הכחדה.

חיים על-פי השקר

למעשה, אין באירוע הלבנוני כל שינוי יסודי במערך האיבה הסוגר על ישראל מכל עבריה. להיפך, הוא משמש הזדמנות לעריכת שינוי בסיסי ביחסי הכוחות. אין בהתרחשויות שום מרכיב חדש. הן רק מובילות להסתכלות היסטורית נכונה על מה שבאמת קרה כאן, הנוגדת את הנרטיב המהונדס שבמשך שנים הלעיטו אותנו קובעי התרבות.

לפי הסיפר השקרי, יהודים ומוסלמים תמיד חיו זה בצד זה בארצות האיסלאם בשלום, באהבה וברעות. השינוי הגדול חל עם הקמתה של מדינת ישראל וגירושם של הפלשתינים מפלשתין ההיסטורית. מדינת היהודים נולדה בחטא הגירוש, בחטא הכיבוש, וכל כולה פשע מתמשך נגד העם השלו שתמיד נהג ביהודים בכבוד ובאחווה. על-פי אותו סיפר, הפנייה לעבר האיסלאם היסודני היא תגובה לחוסר יכולתם של מנהיגי ערב להשיב את הפלשתינים לפלשתין, והדרך היחידה להגיע לשלום היא לחלוק את הארץ עם העם המוסלמי-פלשתיני על-פי הדגם של השלום עם מצרים ועם ירדן. סיפר זה הוא הבסיס לכל הפעילות הדיפלומטית והצבאית הגועשת מסביב למדינת ישראל, ולמה שקרוי "תהליך השלום" כפי שזה נחשף בהדלפות של מסמכי הרשות הפלשתינית.

דא עקא שהסיפר הזה הוא רובו ככולו שקר. מרבית הזמן חיו היהודים בארצות האיסלאם כמיעוט מדוכא, חבוט ודל, ורק יחידי סגולה הצליחו להתעלות בהן למעמד מכובד. החיים המשותפים בכבוד היו במדינות שבהן היה שלטון אירופי - צרפתי במרוקו, באלג'יר ובלבנון, ואנגלי במצרים ובעירק. בארץ ישראל מעולם לא היה עם כלשהו חוץ מעם ישראל, ומה שלכל היותר שמתקרב לכך הוא ממלכת צלבנים ושלטון טורקי שמקום מושבו היה דמשק. דגל הג'יהאד של האיסלאם היסודני תמיד הונף מעל המלחמה שניהלו הערבים ביהודים, הרבה לפני היות מדינת ישראל. השלב האלים ביותר של מלחמת הג'יהאד היה תגובת הערבים להצעת החלוקה של הארץ לשתי מדינות ונשען צבאית על רוב מקומי של הפולש הערבי. ההיבט החשוב ביותר בסיפור האמיתי הוא כי הישוב היהודי הפעיל את כוחו לגירוש הפולש הערבי רק לאחר שהועמד בסכנת השמדה שעל כוונתה הוכרז בריש גלי, מעל כל במה, מפי מנהיגים ערביים או מוסלמיים, תוך שימוש בדימויים המזוויעים ביותר מהיטלר ועד ג'נג'יס חאן. לישוב היהודי בארץ לא היה ספק שאם יובס, דינו נחרץ להיות בדיוק כמו זה של יהדות אירופה שהושמדה. רק אז פעל הישוב לגירוש חלקי של הפולש הערבי מתחומי המדינה המצומצמת. כמו-כן תהליך השלום אינו אלא פארסה ממושכת שבה שני הצדדים מעמידים פנים כאילו יש להם מנדט לתת לצד השני חלק ממבוקשו, למרות שמעולם לא היה להם מנדט כזה.

נוכח חיזבאללה השולט כיום בלבנון, ומהומות שמארגנים האחים המוסלמים במצרים, ההזייה כי ערביי האזור ינהגו על-פי תורת הכדאיות, יעדיפו שלום על מלחמה, סחר על החרמה, כבוד הדדי על שנאה - הולכת ומתפוגגת. ההזייה כי רודנות ערבית סמכותית תוכל להרחיק את ההמונים מתמיכתם באיסלאם היסודני גם היא מתכלה בעשן המהומות במצרים ובתוניס. השלום המיוחל עם ישויות מדיניות רציונליות הוא כאבק פורח מול מציאות של איסלאם תוקפני המקיף את ישראל בטבעות של שנאה ותיעוב, ודי לצפות בעצרות חיזבאללה ובהפגנות הרחוב שבהן מושמעת שוב ושוב הקריאה "מוות לישראל", כדי להבין את עוצמתם. מעצמות המערב שסמכנו עליהן כי תרחקנה מאיתנו את החזית המזרחית מתבררות כמשענת קנה רצוץ, עם בריחתה של ארה"ב מעירק שמרבית אוכלוסייתה שיעית ועם השתלטותה הצפויה של אירן עליה. אליבא דראש ממשלת בריטניה בדימוס אנתוני בלייר, השאלה כבר אינה אם צפוי פיתוח של נשק גרעיני, אלא רק מתי. הסיכוי שמצרים של האחים המוסלמים, חמאסטן של עזה, לבנון של חיזבאללה וערביי ישראל של התנועה האיסלאמית לא יפתחו במלחמת השמד עם הפצצת הכורים האירניים הוא קלוש ביותר.

להשתלטות חיזבאללה על לבנון יש הפוטנציאל לעורר אותנו מן ההזייה ולסמן לנו את הדרך. יהיה כאן הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב. עלינו להיות מוכנים לכך ברמה הלאומית, המקומית והפרטית.