בפרשה שלנו אומר ה' למשה רבינו [שמות כ"ה]: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ולאיזו תכלית התרומות האלו - [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. אבל רגע, הניסוח לא כל-כך ברור, אם עושים לה' מקדש אז זה כדי שישכון בתוכו, למה הוא אומר שישכון בְּתוֹכָם? לשאלה זו יש תשובה מפורסמת, והיא שבניסוח הזה רומזת לנו התורה שהקב"ה מבקש לשכון "בתוך הלב של כל יהודי". כלומר, התכלית היא לא במבנה עצמו, שבמבנה הזה תשכון קדושתו יתברך, אלא שבסופו של תהליך שמתחיל במבנה הזה, תשכון הקדושה העליונה בתוך הלב של כל אחד ואחת מאתנו. רעיון נפלא, אבל איך אפשר להגיע לזה? הרי בלב יש נטיות טבעיות ואף תאוות שונות ומשונות, אז איך נצליח לפנות אותו כך שיתאים לייעוד של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם?
בדרך הטבע, בעיקר מה ששוכן בלב זה היצר הרע. על כך הרי נאמר [בראשית ח']: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו ולפיכך, פחות או יותר לאורך מרבית חייו בעולם הזה, עיקר המלחמה של היהודי היא מלחמת היצר. למלחמה הזאת יש פנים רבות אצל כל אדם כפרט, כי ליצר הרע יש אינספור תחפושות, קל וחומר שאינה דומה מלחמתו של האחד למלחמה של חברו, כי לכל אחד היצר הפרטי שלו בהתאם לנטיותיו הטבעיות, לכישוריו, להשפעות שספג וכו'. המכנה המשותף לפעילותו של היצר הרע אצל כולנו, אצל כל אחד ואחת כפרט הוא הכיוון, שכן המגמה הקבועה שלו היא להטות את היהודי מדרך התורה לדרך אחרת. המשכן אמור להזין אותנו באנרגיות שיסייעו לנו לגבור על היצר הרע ולהישאר דבקים בקב"ה, עד שמגיעים למצב שהקב"ה מצליח לקיים בנו את רצונו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם בקביעות, כי אין כבר יצר הרע בלבנו.
כמו בדרך כלל, גם האמור לעיל נועד להציע דרך התבוננות; שנדע כיצד לבחון את מהלכינו המתוכננים, לזהות נכון את נטיותינו הטבעיות ולברר לעצמנו האם הכיוון שלנו הוא נכון ביחס ליעד הסופי או שמא חלילה הוא הפוך ממנו. אלא שהאמור עד כאן הוא כללי מדי ואינו מציע דרכי אבחון והבחנה בין טוב ובין ההפך. והרי ברור שכדי שיהיה לנו סיכוי להצליח במלחמת היצר, אין די בהצבת היעד הכללי של וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כי היצר הרע הוא אומן במלאכתו ובכוחו לעוות אפילו יעד נשגב כל-כך. הרי המומחיות שלו היא בהצגה מסולפת של דברים, את הרע הוא מציג כטוב ואת הטוב הוא מעלים עד שקשה מאוד למצוא אותו.
הדרך הישרה כדי להצליח בהתמודדות מולו, היא לדבוק בדרך התורה והמצוות בלי שום סטיות. אלא שדרך זו, אנחנו יודעים, מלאה מכשולים שאותם מציב אותו יצר הרע. אז מה שנותר לנו הוא ללמוד לזהות אותו בתחפושות השונות שהוא עוטה על עצמו וכך אולי נדע לעקוף את המכשולים שהוא מציב בדרכנו ואולי אף נצליח מלכתחילה להימנע מהליכה בדרכים שהוא מציע לנו, כדלקמן. אבל התנאי הראשון להצלחה הוא שנרצה בכך, שנרצה לנצח את היצר הרע. כאשר השקפת העולם השלטת היא הפוכה, כאשר מתעלמים מהוראות התורה בטענות שונות ומשונות, ובעיקר בטענה כי זוהי דרכו של עולם ואין מה לעשות, לא מנסים בכלל להתמודד עם פיתויי היצר וכך מידרדרים והולכים ר"ל.
בהנחה שרוצים לחתור לטוב, ואין טוב אלא תורה [אבות ו', ג'] נביא כאן מה שלמדנו
משיעורו השבועי של מורנו הרב גינזבורג שליט"א:
הזכרנו כבר מה שכתוב בפרשה שלנו, שהתכלית היא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וגם הסברנו קצת על דרך המדרש. הרב מביא פירוש על דרך הקבלה, בְּתוֹכָם זה בתוך ם, וננסה להסביר: העולם נברא באות ב', בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ועל כן הוא פתוח לצד שמאל, שזה צד צפון כאשר הפנים שלנו למזרח. היצר הרע נקרא צפוני, שעל כן מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה [ירמיה א'] משם נכנס היצר הרע. המשיח אמור לסגור את הפירצה הצפונית הזאת ובכך להביא את העולם לתכליתו, שיהיה כולו קודש לה'. זה מה שאומר הנביא [ישעיהו ט']: לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (...). ה-ם הסתומה באמצע מלה, פעם יחידה בתנ"ך, רומזת לרעיון הנ"ל.
חז"ל עוזרים לנו בזיהוי התחפושות השונות של היצר הרע כי לכל תחפושת יש שם תואם [סוכה נב/א]: שבעה שמות יש לו ליצר הרע; רָע, עָרֵל, טָמֵא, שׂוֹנֵא, מִכְשׁוֹל, אֶבֶן, צְפוֹנִי. את המשימה הזאת משלים המשיח אבל עד שיתגלה, אנחנו אמורים לסתום את הרוח הצפונית, לחסום את הכניסה בפני היצר הרע של עצמנו, עד שהלב שלנו יהיה כלי ל-וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
מהומות - כשהרע מתחפש לטוב את השמות השונים ליצר הרע נתנו, לפי הסדר: הקדוש ברוך הוא קראו 'רע' שנאמר כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. זה התחיל בחטא עץ הדעת ומאז זה נמשך, טוב ורע מעורבבים והרע לכאורה גובר. הרע זה המשיכה כלפי מטה, כמו "מלרע" שזה הפוך ל"מלעיל". משה קראו 'ערל' שנאמר [דברים י']: וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם. זה מה שלפעמים הלב אטום ולא מסוגל לקלוט שום רעיון תורני עדין. דוד קראו 'טמא' שנאמר [תהלים נ"א]: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים. מכלל דאיכא (מכאן מסקנה שיש) טמא. מהותה של הטומאה היא ריחוק מהקדושה, הריחוק נגרם מעצבות ועלול להידרדר לדיכאון. זה מה שעושה היצר הרע, מרחיק מהקדושה. שלמה קראו 'שונא' שנאמר [משלי כ"ה]: אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ. היצר הרע שונא את חלק האדם שבאדם ומפתה אותו לשנוא את זולתו. הוא מעדיף את חלק הבהמה ומושך את האדם לבהמיות. הדרך לנצח אותו היא במלחמה מתוחכמת, להתעלם ממנו ולהתרכז בעניינים של קדושה, לימוד תורה וכו'.
ישעיה קראו 'מכשול' שנאמר [פרק נ"ז]: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי. את זה קל להבין, שהרי היצר הרע הוא אלוף בהצבת מכשולים, רובם ככולם דמיוניים, בפני האדם, בעיקר בעת שהוא מנסה להתקרב אל הריבונו של עולם. כך הוא מגיע לתחושה של מבוי סתום ואינו יכול עוד להתקדם. יחזקאל קראו 'אבן' שנאמר [פרק י"א]: וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר. לב אבן זה חוסר רגישות כלפי הזולת, קשיחות, התעלמות מוחלטת מרגשותיו ומכאבו. זה יצר הרע גרוע ביותר וכולנו, פחות או יותר, התוודענו אליו בימי עקירת היהודים מגוש קטיף. אבל הגרוע ביותר זה האחרון, יואל קראו 'צפוני' שנאמר [פרק ב']: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם. הַצְּפוֹנִי זה שורש הרע בעולם וזה גם הכי נוגע לנו.
ואיך כל הנ"ל, כל השמות שהן צורות הופעה שונות של היצר הרע, נוגע לבלאגן שחוגג אצלנו? ובכן ככה; הקדוש ברוך הוא קראו 'רע' כי הוא מטה את האדם להרע לזולתו. משה קראו 'ערל' אולי כי זיהה שלא קולטים רעיונות עדינים וממילא מתבוססים בגסותם הטבעית, גסות של בהמה שאינה מבחינה כלל בצער של זולתה. דוד קראו 'טמא' כי חווה את הריחוק מהקדושה בעת שנופלים לעצבות (מה שאופייני בעת שיש מת [טומאה] בסביבה). שלמה קראו 'שונא', הוא הבחין שיש שונאים בלבוש של אוהבים, עוקרים יהודים מבתיהם כי אוהבים אותם, זה לטובתם. ה' ישמור ויציל מאהבה כזאת.
ישעיה קראו 'מכשול' כי הוא מציב מכשולים בדרכו של יהודי אל הקדושה. יחזקאל קראו 'אבן' כי חווה בדורו את הקשיחות שמונעת את פתיחת הלב אל הזולת. ואחרון-אחרון הכי נוגע לנו - יואל קראו 'צפוני'. הכינוי הזה מקובל מאוד היום אם כי בהגייה משונה, מלעילית. צָפוֹן זהו שמה של אחת מארבע רוחות העולם וצפוּן זה מכוסה, מוסתר. הכי צפוּן זה מה שיש בלב, כי אין אדם יודע מה בלבו של חברו עליו, או בכלל. מהמילה הזאת נגזר גם המצפון שהוא די פופולרי בדורנו. יש אדם עם מצפון ויש מי שתוהים עליו, לאן נעלם המצפון שלו. המצפון אמור להתעורר כאשר נכשלים במעשה שלילי ואז יש נקיפות מצפון, איך זה שאני עשיתי דבר כזה. כלומר המצפון זה עניין של אגו בלבד וזה רע מאוד. כי כאשר האגו הוא המנחה, השכל האנושי כבר ימציא צידוקים לכל מעשה נבלה כמו שראינו לא פעם ורואים גם בימים אלו.
בפנימיות, הַצְּפוֹנִי זה גם ביקורתיות שיטתית, ביקורת שמופנה תמיד כלפי הזולת ולעולם לא כלפי עצמו. לפעמים, ולאחרונה זה קורה אצלנו די הרבה, הביקורת אינה מרפה עד להחרבת היעד המבוקר וזה מה שמאפיין את "אנשי המצפון" שלנו. וכך, עוד לא הספקנו להתאושש מהמפכ"ל שלא התמנה וכבר יש לנו רמטכ"ל שהולך בעקבותיו. מסיבות שונות לכאורה - אבל דומני שהרעיון הכללי ברור. או בעצם, לגמרי לא ברור. איך זה שאנשים טובים וראויים, כך רבים מעידים עליהם, נזרקים בבושת פנים על סף הגעתם ליעד הנכסף? ביחס לאלה, אין ברירה אלא להסיק כי התקיים כאן מאמרו של הלל הזקן (או של ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא): עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. או בלשונו של הנביא (עובדיה): כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ.
הבעיה עם המצפון שהוא בא במקום המצפן, וכל מי שהתנסה בניווטים יודע שזהו מתכון להתברברות מסוכנת. הגיע הזמן שנסתום את הפירצה הצפונית ונשוב לנווט על-פי המצפן שמציבה לנו התורה בפרשת השבוע ובכלל, כאשר היעד שלנו מוגדר היטב: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.
