כל תיכוניסט מכיר את המשפט "התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה". נראה כי בשנים האחרונות חלק ניכר מעיתונאי ישראל הפכו מכלבי שמירה לכלבי תקיפה. בשבועות האחרונים נרשם שיא חדש -
עיתון מעריב יצא במסע תעמולה פראי לסיכול מינויו של
יואב גלנט לרמטכ"ל. אך הסתיים מסע זה בהצלחה, הצטרף אליו אחיו הבכור, המכונה "העיתון של המדינה" והשניים פתחו במסע תעמולה כפול - לפטר את ברק ולהאריך את כהונת אשכנזי. מסעות תעמולה אלו יכלו להיות לגיטימיים אלמלא נעשו תחת הכותרת "עיתון", אילו למשל היו מכונים עיתונים אילו "בטאון קדימה" או בהקשר הנוכחי "בטאון הרמטכ"ל/דובר צה"ל" ואילו המוגדרים "פרשנים" היו מוגדרים כ"דוברים" ניתן היה לקבל את התופעה בהבנה. מאחר שלא כך הדבר לא ניתן עוד להתעלם מהתופעה בה בגדו עיתונאים ופרשנים רבים בתפקידם המקורי אולם לא עדכנו את הציבור על-כך.
בחסות אותם תועמלנים המסתווים לפרשנים מלומדים הפך
אהוד ברק לאויב העם. לאויב המדינה שבעוונותיו שירת 36 שנים בצה"ל וסיכן את חייו אינספור פעמים צורף אויב נוסף הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט. מטחי הרפש הנורים מזה זמן על ברק רווי שנאה ותיעוב אישי מציגים אותו ככשלונר סדרתי, כל מאמץ לזהות בתוכם דיון ענייני הסתיים בכישלון. העובדות מראות כי ברק הוא אחד משרי הביטחון הטובים שהיו פה: בשנת 2007 קיבל לידיו צבא מבולבל ומוכה הלם תחת רשמי מלחמת לבנון השנייה. שלוש וחצי שנות כהונתו הן מהיציבות והשקטות שהיו פה, במהלכן הוא אחראי לשני מהלכים צבאיים משמעותיים - האחד בסוריה והשני מבצע "
עופרת יצוקה". בנבזותם עושים אותם תועמלנים (עיתונאים) מאמץ עילאי לשלול ממנו גם הישגים אילו: לשיטתם, למבצע בסוריה הוא בכלל התנגד ובעזה הוא סיכל את הפלת ה"חמאס", לעומת זאת כשל כמו פרשת המשט נמצא באחריותו, הרי הוא שר הביטחון. כשר ביטחון אין על גבו שום חטוטרת בסגנון מלחמת יום-כיפור או אחת ממלחמות לבנון שתספק הצדקה עניינית לביקורת הרצחנית והעקבית. ההתקפות על ברק מעוררות בחילה, אך עם זאת הוא עדיין איש פוליטי.
בשבועות האחרונים חצו כלבי התקיפה גבול חדש, אלוף בצה"ל המיועד לתפקיד הרמטכ"לות עבר מסע דה-לגיטימציה חסר תקדים והוצג כאחרון המושחתים. מרבית אילו המכונים בטעות "פרשנים" זנחו כבר מזמן את תפקידם הרשמי והפכו לדוברים ומקדמי אינטרסים של מדליפיהם ומקורביהם. ראש החץ של התופעה הוא
בן כספית שכבר מזמן הפך את טורו האישי לבמה להאדרת יקיריו ושיפוד שנואיו. אותו פרשן שכבר נתפס בעבר בשקרים והמיט על עיתונו מספר תביעות דיבה, תפס ללא נקיפות מצפון את תפקיד הממונה על אמירת האמת במדינת ישראל וביצע רצח אופי עקבי וחסר בושה לגלנט בעוון (ספק) עבירה מסוג זה.
אין ספק כי כספית משאיר אבק ליתר הקולגות, אך ההתמקדות בו היא טעות, הוא בסך-הכל מייצג קיצוני של מחלה ממארת שפשטה בגופים שתפקידם המקורי היה לשמש כ"כלבי שמירה" של הדמוקרטיה. אולי אין זה רע כל-כך, אבל דברים חייבים להיות שקופים.
סימה קדמון, פרשנית בכירה ב
ידיעות אחרונות קיבלה לרשותה את שער העיתון כדי לתדרך את שרי הממשלה כיצד עליהם להצביע בישיבה בה אמור נווה להתנות לרמטכ"ל זמני (כמובן שנגד), כדי שלא יתבלבלו אף הרחיבה וסיפרה להם כיצד עתיד ברק לנסות ולהוליך אותם שולל וכיצד עליהם להגיב לנסיונות ההונאה. אין בכך פסול, אך מן הראוי כי הכינוי השגוי "פובליציסטית" בעיתון ידיעות אחרונות יוחלף בכינוי "דוברת בטאון קדימה המייצגת גם את
חיים רמון כאדם פרטי".
למען האיזון יש לציין כי גם לברק מספר עיתונאים הנוהגים לייצג את עמדתו, בודדים אילו נמצאים ב"יומן",
הארץ ו"ישראל היום", אלא שכנגד נחשול אוייביו, הופכת נוכחותם של מעטים אילו להכרחית, כדי להציג מינימליות של עיתונות מאוזנת.
הדוגמאות שהוצגו הן על קצה המזלג, מאחר שמנהיג פוליטי חשוף בכל עת לביקורת וחלק גדול מכלבי השמירה עשו מזמן הסבה לכלבי תקיפה של פטרוניהם ומדליפים, האם לא ראוי להקים גוף שיבקר את אותם תועמלנים המבצעים עבודתם במסווה עטור חשיבות של פרשנים אובייקטיבים? לחלופין קיימת אפשרות אחרת - כפי ש"ישראל היום" אינו מתכחש לזיקתו ל
בנימין נתניהו, מן הראוי שתוצג בגלוי זיקתם של "ידיעות" ומעריב וכן של מספר תועמלנים בתקשורת המשודרת. או אז, כאשר יפתח
אמנון אברמוביץ' את ביקורתו השנונה על ברק במילים "גילוי נאות אני מקורב ללשכת הרמטכ"ל ולדובר צה"ל" יוכל הצופה בבית לבחור באופן הגון הרבה יותר להחליט כיצד הוא מתייחס לדברי ה"פרשנות".
אדמה מבטיחה
לחלק מהקוראים חבל עדולם נשמע כמו משהו מהתנ"ך. די מדויק, שם בדיוק הסתובב לו הפושטק דוד, שם הלכו ביניהם מכות פלישתים וישראלים וכנענים ונוצרו הסיפורים שבנו ללהקת פוגי את הקריירה. למי שמחפש הכתובת: בכביש ת"א ירושלים, בשער הגיא ימינה לבית שמש, עוברים אותה (רצוי מהר) וזה מתחיל: מערות מסתור, תילי קרבות ותילי חרבות.
עכשיו נתגלתה שם (בחירבת מדרס), גם כנסייה ביזנטינית מפוארת עם רצפות פסיספס כשהיא צמודה לשרידים של מה שיתכן שהוא קבר זכריה, וזה כנראה אותנטי, כיוון ששניהם מתועדים במפת מידבא, כשמתחתם יש עוד מערות מסתור של יהודים מהמאה ה-1. בקיצור - עוד גלולת זמן היסטורית, עם תעודת טאבו ומפות מקוריות.
עכשיו הארכיאולוגים יכסו הכל לצרכי שימור, ואח"כ יתארגנו יפתחו את הכל לקהל וזה יביא תיירים לאזור ויכניס כסף, חוץ מהפוטנציאל הטמון בקבר זכריה בכל הנוגע לצרכי בקשות לזיווגים ופוריות, שירות חיוני שעד כה ניתן היה לקבלו רק בקברי קדושים בגליל, ומעכשו אפשר יהיה לקבלו גם באזור המרכז, ועוד מנביא. תביאו נרות וקופת צדקה.
ואיך הכל התגלה? כי שודדי עתיקות הם שחפרו וגילו. מסתבר שבארכיאולגיה שלנו, עד שרשות העתיקות העתיקה זזה מריבצה, ועד שהמדינה מאשרת קצת תקציב לסינון האדמה וניגוב העפר מעל חורבות התנ"ך והברית החדשה כדי לחשוף עוד אטרקציות תירותיות שמביאות פרנסה למדינה, די ב-3 תושבי סביבה, או שטחים, שבאים עם טנדר אחד ו-3 טוריות, וזה מספיק כדי לחפור ולשדוד ולהחריב הכל. יוזמה פרטית בתקציב אפס מאיימת על מחיקת ההיסטוריה שלנו ועל עתיד העתיקות.
אולי ראוי היה שהמדינה תקים קרן הון למימון כל חפירה ארכיאולוגית שנדרשת. שימוש בתקציב המדינה פי 20 יותר ממה שיש היום בסעיף וצאו לעבודה. אז יהיה קצת גרעון. תוסיפו לו את הריבית עבור ההון, ובכל אתר כזה שיפתח לתיירות בעתיד, יופרשו מכל כרטיס כניסה 2 שקלים כהחזר הריבית לקרן. זו תהייה קרן הון סיכון ללא סיכון. בכסף שזרם בעשור האחרון למצרים מתיירות הפרמידות, אפשר היה להחזיר לפרעונים את כל ההשקעה שלהם, בתוספת ריבית עבור 4,000 שנה, ועוד היה נשאר עודף לפיצויי פיטורין לעובדים.
להשקיע באתר עתיקות נשמע לכם מוזר? למה? הרי כל האינטרנט עובד על זה. אתה מקים אתר ומקבל אח"כ מהפרסום משהו כמו סנט אחד על כל מי שנכנס אליו, ולבסוף זה יוצא הרבה. אז למה לא להשקיע באתרים מוכנים: אתרי התנ"ך. אתרי מורשת האנושות. אתרי הנצרות. אתרי צלבנים. אתרי האיסלאם, הממלוקים, הביזנטים, הפרעונים, האשורים, הכנענים וכל מי שעבר פה, כולל האדם הקדמון והממותות שלו. זו לא תהייה קרן סיכון. זו תהייה קרן קיימת, כי באדמה שלנו יש הרבה יותר מגז ונדל"ן. רק מכיוון שמדובר במונופול של המדינה, נדרשת כאן חשיבה והבנה ממשלתית, וזו, לצערנו, לא נמצאה מעולם בשטח, גם כשחפרו וחיפשו אותה עמוק באדמה.
משפטני חיפה
נציבות שירות המדינה תגיש הליך משמעתי נגד פרקליטה בכירה מפרקליטות מחוז חיפה, באשמה שזייפה דיווחים על שעות עבודתה. לטענת הנציבות התנהגות כזו, פרט להיותה הפרת כללי התקשי"ר והאתיקה, אינה הולמת עובד מדינה ועלולה לפגוע בתדמיתו של שירות המדינה. נו, על-רקע מה שאנו יודעים על הפרקליטות, זה הדבר האחרון שיכול כבר להזיק לה.
מה שמעניין זו תגובת הפרקליטה, עו"ד רלי גוטמן, הטוענת שמדובר בסתם התנכלות של פרקליט מחוז חיפה, עו"ד עמית איסמן, שרודף אותה אישית כי הוא רוצה לסלק אותה ממועמדותה במכרז לתפקיד מנהל המחלקה הפלילית במחוז. זה כבר מריח כמו עדות פרקליטה על ניסיון לתפירת מכרזים, וזה נשמע מוכר. אפילו מוכר מאד בכל הנוגע לפרקליטות חיפה: פרקליטה קודמת שפתחה את הפה בפרקליטות מחוז חיפה נגד מכרזים תפורים, עו"ד טלי מזור-גלעד, הלכה בעקשנות מדהימה למאבק משפטי ארוך ומתיש וזכתה בו, כשבית הדין לעבודה קבע, למרות כל הקשיים הנפשיים שהיו לו בוודאי לומר זאת, שפרקליטות חיפה אכן תופרת מכרזים ומפרה את החוק. עו"ד טלי, כמובן, כבר לא עובדת שם. שלא כמו במשפחות של לאס ווגאס, בפרקליטות חיפה הם לא משאירים עדים עויינים בחיים.
קדם לה שם עו"ד בשם אדם רסקין, אף הוא מפרקליטות חיפה, שלחם נגד תפירת המכרזים בפרקליטות בכלל (כלכלה ומיסוי במקרה הזה), וביה"ד לעבודה קבע, שוב, שהפרקליטות אכן עושה זאת. אז מה ? גם עו"ד רסקין לא עובד יותר בפרקליטות, לא בחיפה ולא בכלכלה. יש כפרים בדרום איטליה שהתחילו לשלוח את הדור הצעיר שלהם לישראל כדי ללמוד כאן את חוק האומרטה.
עכשו אתם יודעים מי בכל זאת עובד בפרקליטות חיפה: פרקליט המחוז, שמואשם על-ידי פרקליטה בכירה שלו שהוא משתמש בטריקים מלוכלכים כדי לסלק מועמדים ממכרז, ופקליטה בכירה שהנציבות טוענת שהיא מזייפת דיווחי כספים וניירות עבודה.
אשריכם, החיפאים, שזו הפרקליטות שלכם. בעצם הייתה לכם לא מזמן גם איזו שופטת שזייפה פרוטוקולים, לא?
