שי ליום האישה: מסע בארון הספרים היהודי (ב')

אני ממשיך כאן את מסעי אחר דמויות זנוחות ושוליות בסיפור המקראי. נשים שלא שמענו את קולן בסיפור, או שרק פירורי קולות הגיעו אלינו. אני מבקש להתמקד במיוחד בנשים מרדניות שאולי במריין הניעו את האנושות כדוגמת חווה אמנו, שהוצגה על-ידי הסופר כהתגלמות החטא. מצד אחד חטא בל יכופר, אך מצד שני חטא שמנווט את החברה מעולם עטוף בתמימות אל עולם הדעת, עולם החקר והספק, שלעתים גם גובה מחירים קשים.

את הרשימה הזו אבקש להקדיש לאישה ולאם, שאת כל הרוע אנחנו מעמיסים עליה. אני מקדיש את הרשימה לאישה שאין לה שם. בניגוד לגיבורות העלומות שזכו לכנוי כמו - "אשת מנוח", בסיפור שלנו, בבראשית י"ט 22, זו ממש אישה ללא שם, רק "אשת של". אפילו לא מופיע השם "אשת לוט", אלא סתם "אשתו", בהנחה שגיבור הסיפור, הגבר, מוכר לנו.

דמות עלומה זו יוצאת מעולמה הכנוע והפאסיבי, עושה מעשה של תנועת גוף, והמעשה הזה נחרט לדורות בספרות ההלכה, המדרש והאגדה. למרבה הצער הראיה המנווטת כלפיה היא אך ורק שלילית. תנועת גוף אחת שביצעה שפטה אותה בספרות ההלכה כהתגלמות האימה והמסוכנות, כפי שזה באה לידי ביטוי בברכות נד, א' - "אשת לוט - פורענות היא" .

אשת לוט נשפטה בספרות המדרש בעוצמות בוטות ופוגעניות בדיוק כמו שנשפטה חווה במעשה התפוח - "כיוון שנבראה - נברא השטן עימה " (בראשית רבה י"ז) . חווה היא התגלמות השטן ואשת לוט - "פורענות היא". היא נשפטה על-ידי גדול הפרשנים , רש"י, כאישה קמצנית שלא קידמה את האורחים בלחם ובמלח, על כן גם נענשה והפכה לנציב מלח - "במלח חטאה ובמלח לקתה", בפירוש לבראשית י"ט 5. המדרש להוט להציג את אשת לוט כקמצנית ורעת לב שאינה מקפידה במצוות הכנסת אורחים שהביא בעלה לביתם, לכן יש הצדקה לעונש שהגיע לה - מידה כנגד מידה.

מעשה חסד אחד בכל אופן נעשה בספרות המדרש עם אשת לוט על-ידי רבי אליעזר. החסד הראשוני הוא בכך שהוא נותן לה שם - עידית, ולא אשתו של ...יש גם גרסאות, ששמה היה - עירית, כנראה מלשון עיר. החסד השני הוא בכך, שהוא מציג את הפנית המבט לאחור של אשת לוט כביטוי טבעי המתבקש על-ידי אם הנפרדת מעברה. רבי אליעזר מציג את הצד האנושי במה שנראה חטא - ותבט אשתו מאחוריו - "נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום , והביטה אחוריה לראות ...." .

היש דבר יותר אנושי, יותר אמהי מאשר לבקש להפנות מבט אחרון, אל המקום בו נשאר כל עברך, משפחה, הורים . הבית בו חיית . אינני מקבל את הגישה הרואה בהפניית המבט לאחור התרסה, היא בוודאי לא ביקשה להתריס נגד אלוהים. לפנינו ביטוי אנושי והומאני רווי ערגה של אמא המבקשת לחוש בעיניה את הקשר לעברה, למשפחתה, למקום בו חיה, בו נותרו בני משפחתה, וממנו היא נאלצת להיפרד.

האם אין מקום לעלות על הדעת, שאולי השאירה שם שכנה יקרה, שהייתה לה ידידת נפש. זו הפנית מבט הכי אנושית, שאין לראות בה הפנית מבט מתריסה המאיימת על השררה הפאטריאכלית ועל הסדר האלוקי, לכן אני דוחה מכל וכל את הגישה שיש להיענש על כך בעונש חמור, שיהווה לקח לדורות, ככה ייעשה לכל מי שירים ידו נגד השררה ונגד הצו האלוקי.

לעבר האישה שהפנתה מבט לאחור לא בזעם, אלא בחמלה גדולה, מסורת ישראל לא נהגה בה בחמלה גדולה, ועונשה היה "ותהי נציב מלח " (בראשית י"ט 26(. החרפה בסיפור, שהאישה שהביעה חמלה, והבעת החמלה הייתה בהפניית מבט לעבר העבר העולה בלהבות - היא נענשה במלוא חומרת הדין. בעלה שמעד - תרצו חטא - בחטא חמור של גילוי עריות לא נענש.

המקרא מגלה כלפיו הבנה בתוקף הנסיבות בהן בוצע מעשה גילוי העריות. אבל אין חמלה מצד הסופר לתוקף הנסיבות, בהן ביצעה לוט אקט של חמלה אמהית שפורש כחטא, שדינו הוא אחד - קטילת חייה.

אשת לוט חוותה בחייה מעמדים קשים מנשוא. היא הייתה עדה למעמד המזעזע בשעה, שבעלה הציע לאנשי סדום החוטאים את שתי בנותיה. נערות צעירות. הסופר המקראי אינו מספר לנו כיצד הגיבה למעמד. אשת לוט - כפי שאני רואה אותה לנגד עיני - נחמץ ליבה, עולמה נחרב. היא עולה על מסלול חיים שאין לה שליטה עליו. היא נופלת לתהום הנשיה של חיים ללא תכלית במסע אל הפרידה מעברה. ובעבותות המוות היא מבקשת להאחז בעברה - היא מפנה מבט אנושי לאחור, וכל מי שמפרשו כחטא שחטאה פוגע בכל מה שברור לי כאנושי והומאני. וזאת , אשת לוט שלי.

סיפור אשת לוט מצטרף לשורה ארוכה של סיפורי עם לפיהם ההסתכלות באסור מביאה עימה מוות או כל אסון אחר. זה בא לידי ביטוי בדברי אלוהים למשה במעמד הר סיני, שיזהיר את העם פן יראה את אלוהים "ונפל ממנו רב". זה מסביר יותר מאוחר את חששו של מנוח, האומר לאשתו העקרה: "מות נמות כי אלוהים ראינו" (שופטים י"ג 22).

גם בספרות המיתולוגית הקלאסית אנו עדים להסתכלות לעברו של האסור והעונש שבא בעקבותיו. פנדורה פתחה את התיבה שאסור היה לפותחה ומסתכלת בתוכה למרות האיסור. והאם יש סיפור נוגע ללב בהתמודדות עם הפרת צו האיסור כמו סיפורו של אורסאוס שירד לשאול כדי לגאול את רעייתו האהובה אווירידיקה, בדרך אל החופש הנכסף הוא מאבד אותה לנצח, כי הוא מפר את האיסור. הוא מפנה מבט של בעל דואג לאחור כדי לחוש בבטחה שהיא מאחוריו.

אני מקדיש מאמר זה לאלפי נשים שחיות בתוכנו. אלפי נשים ללא שם, אלפי נשים שמביטות אלינו בחמלה גדולה, ואנחנו לא נוהגים כלפיהן בחמלה, אפילו לא בקמצוץ של חמלה . אני מקדיש את המאמר לאותן נשים ללא שם, מהגרות עבודה, שהחליטו לתת ביטוי למאוויים נשיים אנושיים והביאו את פרי אהבתם לאוויר העולם. הן נשפטות על ידינו כנשים שביצעו דבר עבירה, ולכן יש מייד לגרשן . אנחנו רצינו מכונות עבודה שישרתו אותנו ושכחנו שהן בנות אנוש. ועל שכחה זו יש להעניש אותנו.

כחברה שנושאת את ערכי המוסר היהודי העולה מספר הספרים, אנחנו חייבים להביט ביתר חמלה לעבר מה שיצרנו - במו ידינו, במו חטאנו - בחצר האחורית של חיינו. חצר שגדלה והתעצמה בשנים האחרונות והיא אות קין על החצר הקדמית.