ישנה אמירה אלמותית שאומרת: "מה שלא כתוב לא קיים". אני עוקבת כבר שנים, עוד הרבה לפני שהכרתי את ד"ר רבקה נרדי, אחר הספרים שלה, שהופכים את תהליך הצמיחה הנשית, האישית, האסרטיבית והפמיניסטית ללגיטימית בעיני קהלים רבים של נשים, שזקוקות לטקסט הכתוב כדי שהתהליך העובר עליהן יהיה קיים, יקבל לגיטימציה שתשרה עליהן אומץ להמשיך.
אמרה לי על זה פעם פסיכולוגית פמיניסטית אחת, שסיפרתי לה שיש ספר שכשאני קוראת אותו מפסיקה לכאוב לי הבטן במחזור:
The essence of therapy is the feeling that somebody understands you.
[מהות הריפוי היא ההרגשה שמישהי מבינה אותך].
לכן, "ליאורה" - הרומן הראשון של ד"ר רבקה נרדי - הוא מסוג הספרים הללו, שמספר את הסיפור שלנו כנשים. מלבד הכתיבה העשירה והיכולת לארוג סיפור באופן שירתק את הקוראת לספר מתחילתו ועד סופו, חשיבותו העצומה היא בעצם הסיפור: הוא אינו סיפור אהבה-אכזבה טיפוסי מתחנחן, אלא מגוון סיפורים ארוגים אחד בתוך השני של נשים במצבי חיים שונים, שסיפורן מסופר כלשונו וכהווייתו, נטול עטיפה מלודרמטית או סטראוטיפית.
הספר הוא מעין "אתנוגרפיה" של חיי הנשים שבו, כזו המשקפת לנו מציאויות נשיות מורכבות בפשטות מירבית. הספר מזרים אלינו עידוד וכח מעצם ההזדהות שכל קוראת יכולה לחוש לדמות, חלקי דמות או התרחשות בתוכו. יש שם את הצעירה והבוגרת, הפשוטה והמתוחכמת, האמא, הבנות, הזרה, הקרובה, זו שהיא היום וזו שהיא היתה, הנאנסת, המוכה, המשתחררת, הכלואה בתוך עצמה, הסובלת וזו שלא יודעת שהיא סובלת - בכל אחת מהן יש את הישות העצמאית והמאירה המתהווה מתוכה, בהריון ארוך של סך ימי חייה וסך התנסויותיה. הן מארג אנושי שקיים סביבנו ובתוכנו, בחיים ה"אמיתיים".
מכאן יצאתי למדה, שכל אשה שנפרסת לפני בין דפי חייה של גיבורת הסיפור, מכילה חלקים ממני. חיי נשים דומים יותר מכל שוני חיצוני שהוא בסגנון ומעמד.
אני, האם החד-הורית לפעוטות, הפמיניסטית, בגיל הביניים, הקרייריסטית - מצאתי בליאורה, שסיימה נישואים ארוכים וחולקת איתנו את יציאתה מעבדות עצמית לחרות ולחיים חדשים, את עצמי. את המפגש עם נקודת ההשקה שבין חוויות קטנות שלה כאשה לבין אלו שלי - ושלכן. ליאורה מספקת תקווה למי שהחוויות הללו מכריעות אותה, ומספקת אשרור למי שבוחרות לצמוח כמוה.
כל זה - מעבר להיות "ליאורה" פשוט ספר קריאה מעניין, שכדאי לקרוא.
www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11760349
