חבל שהרשות המפקחת על הטלוויזיה החליטה לדחות את הקרנת הסרט התיעודי "החווה הסינית - רשומון" לתאריך אחר - שהרי הוויכוח שמעורר הסרט כבר קיים, הן בעיתונות והן באינטרנט, ודחייתו לא תפתור דבר ולא תדחה דבר ותיצור רק מרירות ומחשבה על התערבות מלמעלה.
הסרט התיעודי, מפי אלה שראו אותו בהקרנה מוקדמת ומהפרסומים בעיתונות ובאינטרנט - מביא את הגירסאות של המעורבים באותו קרב גבורה עקוב מדם פצועים והרוגים, מזווית ראייה של החייל - הצנחן הפשוט בשטח, דרך המפקדים שלו הישירים, הקצינים, המ"פים, המג"ד איציק מרדכי, סמג"ד דובדבני, סמח"ט ליפקין-שחק, עד לאוגדונר וסגנו, הוא האלוף אברהם אדן ודב תמרי. ניצול הסרט כדי להשחיל כמה קטעים ומשפטים בגנות האלוף שרון - גיבור מלחמת יום כיפור - הוא נואל, מגוחך ובלתי אמין ומהווה גיבנת מיותרת לסרט.
ברור מאליו, ולא יכול להיות גם אחרת, שמתחקיר ארוע כל כך קשה וטראומטי, שזור במעשי גבורה, רעות, הקרבה והתעלות אישית, תצא גרסה אחת מקובלת על כולם.
כל חייל וקצין, מהזווית שלו, מקטע השטח והקרב שלו, ראה, הרגיש, עובדות ואירועים והערכות שונות מאלה שראו חבריו בגזרה אחרת או אלו שבעורף ואלו שהחליטו על המשימה.
הבעיה נובעת מכך - שגם אלו וגם אלו, איש איש באמונתו צודק - אך הסך הכל ביחד - הוא סלט של ארועים. יש הבדל תהומי, בין תכנון פעולה והכנתה בצורה מעמיקה לפני ביצוע המשימה, עם מודיעין שטח, תצלומי אוויר וכו'… לבין הכנת מבצע וישומו תוך כדי לחימה וקרב, בזמן קצר ולחוץ עם מודיעין חלקי ומידע חלקי על האויב תנועותיו והתפרסותו בשטח - והצורך בביצוע משימה בעלת אפקט אוגדתי, מרחבי ואפילו בעל כוח להכריע גורל של קרב בין נצחון לכשלון. וזה מה שהיה במקרה הספציפי החלטה תחת לחץ קרבות וזמן ובתום לב.
הקרב "בחווה הסינית" - היה מהסוג השני - הסוג בו קבעה המהירות, הנחישות, הצורך להגן ולשחרר את הציר המרכזי לתנועת גשר הגלילים והכוחות שיועדו לצליחת התעלה - הצליחה שהביאה למפנה ולנצחון במלחמת יום כיפור.
הניסיונות להוכיח, שהיה כביכול מידע מודיעיני מבוסס וטוב על התחפרות של דיוויזיה מצרית סביב החווה הסינית ושהאוגדה ואולי הפיקוד ידע על-כך או היה צריך לדעת ולא העביר זאת לדרגים הנמוכים ולגדוד 890 שנשלח לחווה - לא משכנעים - גם אם העובדות הפרטניות כשלעצמן נכונות.
העובדה שקצין שנלחם במקום יום קודם לכן, פגש קצין חבר מהחטיבה/אוגדה וסיפר לו על המערך המצרי וזה העביר המידע הלאה וכלפי מעלה אך זה לא עבר לגדוד המסתער או החטיבה, גם אם הוא נכון - הוא קורה בכל מלחמה, ואין לבוא בטרוניה או אשמה, שהרי מידע מסוג זה לא מלקטים משמועות אלא ממקורות מודיעין כללי או שטח, כגון תצלומי אוויר, האזנות ושבויים ואמצעים נוספים.
כמובן שאסור לזלזל במידע שמגיע מחיילים וקצינים שנלחמו באותו מקום וכשלו - אך זה קורה קרה ולצערי יהיה גם בעתיד.
להזכירכם, המידע המודיעיני על התקפת הפתע של היפנים בפרל-הרבור, במלחמת העולם השנייה, נחסם על-ידי קצין זוטר, במפקדת הצבא האמריקאי בפרל-הרבור, כי לדעתי לא היתה לידיעה על תנועת הארמדה היפנית ותנועת המטוסים - חשיבות גבוהה, כדי להעיר את הממונים עליו בהיותו קצין תורן זוטר במטה, וזאת, כמובן עם סימנים נוספים שהיו באיזור וממקורות שונים כפי שהתברר הדבר - במסגרת ועדת חקירה בנושא.
הדבר מזכיר את אירועי מלחמת יום כיפור בו קצינים זוטרים בשטח דוגמת סגן סימן-טוב מפיקוד דרום, וקצינים במפקדות מודיעין במטה, באיסוף, במחקרו - ניסו לשכנע שמדובר בהתארגנות למלחמה ולא בתרגיל עקב סימנים רבים כמו פינוי משפחות היועצים הרוסיים ממצרים וסוריה, פריצת חומות העפר וניקוי שטחים ממוקשים תוך קידומם של שריון וטילים לתעלה - אך קולם נבלם והמידע לא הועבר הלאה לרמטכ"ל, לראש הממשלה - בשל החסם האידיאולוגי של גרסת הקונספציה השגויה והאובססיבית של "סבירות נמוכה למלחמה" - בראשותו של ראש אמן דאז האלוף זעירא והסגן שלו.
מה עוד היה חסר כדי לשכנע - המלך חוסיין בכבודו ובעצמו נפגש בחשאי עם גולדה מאיר, ראש המוסד דאז האלוף זמיר נפגש עם "המקור" שלו בחו"ל וקיבל מידע אמין על ההכנות ויום פרוץ המלחמה - ובכל זאת זה לא עבד, לא שיכנע ולא הצליח לשבור את הקונספציה האובססיבית של "סבירות נמוכה" - והתוצאה ידועה וכואבת עד היום.
כהערת שוליים, ניתן לומר, שבמדינות מתוקנות ומודרניות, היה ראש אמ"ן וסגנו קמים מודים בטעותם ומתפטרים מיד - אך לא אצלנו. במדינות כמו פרוסיה לשעבר או יפן של היום - ראש אמן היה נכנס לחדר, כותב מכתב התנצלות ויורה בעצמו - אך לא אצלנו. רק כעבור 50 שנה, בכנס של צמרת המודיעין - הצליח ראש אמן דאז אלי זעירא לגמגם כמה משפטים של התנצלות - שהיו מאוחרים מדיי ומעטים מדיי.
עלינו להבין - שאין כמעט מלחמה או מערכה או מבצעים קטנים כגדולים, שמתנהלים בהתאם למתוכנן ולרצוי על הנייר.
לכל צבא בעולם שנלחם בפועל, החל מראשית החברה המודרנית, דרך מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת קוריאה, ויטנאם ואפילו עירק.
האמריקאים עדיין לא התאוששו מקרב "גבעת קוטל חזיר" - בקוריאה, למרות הזמן הרב והחקירות שנעשו בנושא. ואצלנו - מלחמת קדש, ששת הימים, יום כיפור, מלחמת לבנון (קרב "סולטן יעקוב", הכניסה לעיר סואץ), יש את הסיפור על "החווה הסינית" שלו - כך זה במלחמות ובקרבות - ומה לגבי "ירי על כוחותינו" שקורה בכל מלחמה ובפעולות מבצעיות.
איך לכנות ארועים אלה.
איפה שיש בני אדם - יהיו תמיד טעויות או הערכות שגויות. איפה שיש מכונות - תמיד יהיו תקלות מכניות - עלינו לשאוף שיהיו שגיאות ותקלות מה שפחות על-ידי לימוד העובדות, הוצאת מסקנות ומניעת הערכות שגויות.
ניתן להשוות בין קרב הגבורה במיתלה, קרב הגבורה "בחווה הסינית" והקרב על גבעת התחמושת בירושלים בששת הימים - בשלושתם מעשי גבורה ורעות, הקרבה ונחישות אין קץ ואף על פי, שכולם הפכו "למיתוס" של גבורה קשרו להם שירי הלל וחילקו צל"שים ובצדק - תמיד יצוצו גם כאלה שיגידו שמבחינה צבאית - מקצועית - חיילית, ניתן היה לעשות את אותם דברים גם אחרת ואולי לא לעשותם, לעקוף אותם ולהגיע גם לתוצאות חיוביות, מי יודע?
לחקור, כדי לדעת את האמת, להוציא מסקנות לעתיד, ללמוד לקחי קרבות - כן!
לחקור כדי להכפיש, לזרוק אשמות על אחרים כדי להתנקות ולנקות את המצפון על חשבון אחרים - אני בספק גדול!
השאלה אם אצלנו יקום קצין - גנרל וג'נטלמן ויגיד: רבותי בנקודה זו, בפקודה זו בהערכה זו טעיתי. אני בספק? אבל אולי כן.
קשה מאד לבנות "מיתוס" - אך קל מאד להרוס אותו, כל עם, צבא וחברה זקוקים לגיבורים או למיתוסים וכדאי גם לחשוב שאולי יש מיתוסים וסמלים שרצוי לא לפגוע בהם, אם הדבר לא חיוני ולא פוגע או סותר את האמת.
_________________
הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.
