הטעות שלנו בלוב

נראה כי בשעות האחרונות מתרחשת הסלמה חמורה ביותר בגזרה הלובית. על-פי רשת הטלוויזיה CNN, כוחות מערביים (אמריקניים וצרפתיים) החלו מפציצים ערים בלוב, ביניהן גם בנגזי. מוקדם מדי להבין למה יוביל מהלך זה של ארצות המערב, אך ברור שמתרחשת כאן הסלמה לנגד עינינו, אשר ספק אם יש אדם המסוגל לצפות מתי היא תסתיים. דין לוב אינו כדין מצרים, וכעת אנו חווים זאת על בשרנו.

במהלך סוף-השבוע האחרון התקבלה ההחלטה באו"ם, המאפשרת את הטלת המצור האווירי על לוב. המשמעות הפרקטית של ידיעה זו היא עמוקה בהרבה: מדובר במתן אור ירוק לכלל מעצמות המערב לנקוט יד קשה כנגד שליטה הנוכחי של לוב – מועמר קדאפי. מדובר במהלך המאפשר לכוחות ארה"ב וצרפת לפתוח באש חיה כנגד כל כלי השייך לצבא הלובי, החל במטוסים וכלה בטנקים ושאר כלי רק"מ.

רבות נכתב בעיתונות על אודות החברה הלובית. נאמר כי מדובר בחברה שבטית, שעל-אף עושרה איננה מתקדמת כלל ועיקר. מדובר בחברה שהיא נאמנה לעקרונות השבטיים ששלטו בחצי האי סיני בתקופת האימפריה הביזנטית ובתקופה שקדמה לנביא מוחמד. אם כך הדבר, הרי שניתן להסיק מכאן את אכזריותו של מועמר קדאפי. בחברה בה עיקרון "נקמת הדם" שולט, ברור לקדאפי כי ימיו ספורים באם ייתן לאויביו לגבור עליו. במהלך כהונתו הפיל קדאפי את הפור על אנשים רבים, שהשתייכותם השבטית אינה בהכרח כמו זו שלו. ידוע לו כי אם יפגין חולשה – הוא עלול להיפגע על-ידי בני השבטים המקיפים אותו. המאבק כיום בלוב איננו בהכרח, כראות עיניי, על חברה דמוקרטית, כי אם מאבק מיושן על שליטה של שבט כזה או אחר. מאבקים כאלו היו עניין יומיומי בתקופת הג'אהיליה (התקופה שקדמה להופעת הנביא מוחמד – מ"פ).

העולם המערבי הנאור איננו ערוך ומוכן להתיישר אל מול תרבות שבטית כמו זו הקיימת בלוב. חשוב להבין כי לוב איננה מצרים. על-אף שהמאבקים בין השלטונות למורדים החלו כמפולת דומינו בהמשך למתרחש בשאר מדינות המזרח-התיכון בתקופה האחרונה, קיימות כאן אוכלוסיות שונות במהותן. בעוד במצרים נובע המאבק מרצון ליצור דמוקרטיה נאורה ואמיתית, וליצור שוויון-הזדמנויות בין כלל המעמדות הקיימים במדינה, בלוב נובע המאבק ממאבק בין שבטים שונים על כס השלטון. לכן, בל לנו להיות כה בטוחים כי מה שייווצר מתוך הוואקום השלטוני שעלול לקרום עור וגידים בלוב יהיה דמוקרטיה. יכול מאוד להיות שנקבל כאוס רב מזה שהיה עד כה.

חברה שבטית - על כל משמעויותיה

מסיבה זו, נראה כי התבטאויותיהם של מנהיגים שונים ברחבי העולם נגד שליט לוב ונגד שלטונו הובילו אותם לטפס על עץ גבוה מדי, שספק אם יצליחו לרדת ממנו. לא הייתי רוצה להתנות בהכרח את תקיפות הכוחות הבינלאומיים בלוב בנושא זה, אך ברור למדי כי אובמה וסרקוזי נעים שניהם באי-נוחות רבה בכיסאותיהם לנוכח הצלחתו של קדאפי להתגבר על כוחות המורדים.

נניח שקדאפי יצליח לחסל את מסעות המרד כנגדו בלוב. מה יקרה אז? מה יאמרו מתנגדיו הבינלאומיים הרבים? ומה תהיה צורת העבודה הדיפלומטית מכאן ואילך לנוכח כך שקדאפי הוכיח לכולם כי טעו, וכי הוא מצליח להמשיך ולהחזיק בכיסאו? האם יהיו אי-אלו קשרים דיפלומטיים בין לוב לבין מדינות כצרפת וכארה"ב? מסופקני. אם נוסיף לכל אלו גם את העובדה כי לוב היא אחת האחראיות על מסחר הנפט בעולם – מוצר כה יקר-ערך בימים אלו – נבין כי הערכתם השגויה של מנהיגי העולם קדמה את זמנה, וגרמה לכך שאלו הסתבכו בתסבוכת דיפלומטית מביכה.

קדאפי איננו מנהיג נערץ – ועל כך אין כל ספק. אך נשאלת השאלה, האם על מדינות העולם לגזור את עתידו כתוצאה מכך? האם עלינו להטיל ספק בשפיותו רק משום שאינו בהכרח מתיישר על-פי אמות-המידה של העולם המערבי?

ניתן לבקר את התנהלותן של מדינות המערב בכל סוגיות ההפיכות המתרחשות במזרח-התיכון בעת האחרונה. אך המקרה עם לוב הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שמנהיגי העולם אינם משתלבים באופן נוח וספונטני בסיטואציות הקשות הללו. אובמה וסרקוזי ביקרו את כל התנהלותו של קדאפי במילים חריפות מאוד בהנחה כי בסיום הריאקציות של המורדים בלוב הוא ייעלם אל מתחת לפני האדמה. בפועל, הם קיבלו קדאפי מאיים יותר, מסוכן יותר, שאף עלול לקשור קשר עם מגוון ארגוני טרור שיתחילו בהפעלת כלל תאיהם בכל מדינות המערב השונות נגד השלטונות (מה גם שהמקרה כבר קרה בהקשרה של לוב במקרה מטוס פאן-אם שטס מעל העיירה לוקרבי בשנות ה-90'). לטעמי, כל זה נובע מכך שאנו מסרבים להטמיע בהבנתנו את המשמעות האמיתית של חברה שבטית על כל משמעויותיה כמו זו הקיימת בלוב: חברה בה אין מקום לשני מנהיגים בו-זמנית, אלא למנהיג חי אחד, בעוד מכל קודמיו נותר רק הזיכרון.

קדאפי נלחם כעת על חייו. אין לו דבר להפסיד, והדבר מתבטא היטב בהתנהלותו אל מול המורדים. כעת נשאלת רק השאלה האם לנו אין דבר להפסיד, והאם השכלנו בכך שהתערבנו בנעשה בלוב ביד גסה הן באמצעות אמירות דיפלוטמיות והן באמצעות התותחים הכבדים.