פרשת 'תזריע' פותחת בקביעה הלכתית, כביכול תמוהה: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים...ואם-נקבה תלד וטמאה שבֻעים" [ויקרא י"ב, ב'-ה']. בנוסף, על יולדת זכר להמתין 33 ימי טהרה ועל יולדת נקבה להמתין 66 ימי טהרה, ורק לאחר מכן מותר לה לאכול מתרומות (אם היא אשת כהן) וקודשים. נשאלת השאלה: מהי הסיבה לשוני בין אורך ימי טומאתה וטהרתה של היולדת, בין אם הוולד הוא בן או בת?
חז"ל ניסו להתמודד עם השאלה הזו, וגם עם שאלת טעם חיובה של היולדת להביא קורבן חטאת בתום תקופת טהרתה. חכמים ורבי שמעון בר יוחאי חלקו ביניהם בעניין: האם היולדת מביאה קורבן חטאת על חטא כלשהו. הם סברו שלא, קרי שהיא לא חטאה, והוא טען שבזמן הלידה המאוד כואבת האם נשבעת, אם בפיה ואם בלבה, שלא תשוב להיות עם בעלה, ועל אי-קיום אותה שבועה, על האישה להביא חטאת.
הרמב"ן ואחרים טענו שהשינוי בתקופות הטומאה טמון בזה שבלידת נקבה. כמות הנוזלים ברחמה של האישה גדולים יותר ו"קרים" יותר, ולכן היא זקוקה לתקופה ארוכה יותר כדי להיטהר. הסבר זה הוא, כביכול, ביולוגי.
לעניות דעתי, אולי ייתכן טעם נוסף. ההסבר הוא בעיקרו היסטורי, ולכן סימבולי. למה אני מתכוון? בהיסטוריה של האנושות היו ארבעה אירועים קריטיים שקבעו את מהלך ההיסטוריה - הכללית והיהודית - למשך אלפי שנים, עד עצם היום הזה. האירועים הללו היו מעשים, למעשה חטאים, בין
האדם למקום. הראשון הוא חטאם של אדם וחוה, השני בנייתו של מגדל בבל, השלישי היה חטא העגל, והרביעי חטא המרגלים. כל אחד מאותם חטאים היה למעשה "פצצה אטומית" רוחנית שהפיצה את השפעתה לרוחב גיאוגרפי ולאורך הזמן, כמו שבעקבות פצצה אטומית הענן הרדיואקטיבי מתפזר על פני שטח אדיר ומשפיע במשך שנים רבות על אותו שטח. האפקט המשותף של כל ארבעת החטאים הגדולים הללו היה בכך שהם כולם קשורים להתרחקות של האדם - מהקב"ה, מאשתו, מרעיו ומארצו.
בחטאם של אדם וחוה הכל התאפשר כאשר חוה, משום מה, פרשה מבעלה. הרי, עד אחרי גירושם מגן עדן והתחלתם של חיים שונים - שבהם האיש נאלץ לעזוב את ביתו כדי להביא פרנסה למשפחתו, והאישה נותרת בבית כדי לגדל את הילדים - לא היה צורך בפרישה או בהיפרדות של אחד מהשני. רק לאחר החטא הראשון בא העונש של ההינתקות מגן העדן ומחיי שפע ללא מחסור, ואז בא המעבר לחיים של יגיעה, זיעה, כאבים, ייסורים ונתק יומיומי בין איש לאשתו.
אחרי שפרשה מבעלה, הרחיקה לכת חוה, וניהלה שיחה עם יצור זר וערום. מדוע? כי המדרון החלק כבר נבנה. המגע המילולי עם הנחש הוביל לדחיפתה, כדי שתיגע בעץ הדעת. ובכך הפרה חוה את הוראת בעלה שלא לגעת בפרי עץ הדעת. ברם, זה היה סייג "דרבנן", כביכול, על האיסור "דאורייתא" של הקב"ה שלא לאכול מאותו עץ. אחרי שחוה ראתה שהנגיעה לא גרמה לה שום נזק מיידי, היא השתכנעה גם לאכול מן הפרי האסור. לכן, היו פה שני חטאים: אדם חטא בכך שלמרות שזיהה את הפרי שנתנה לו אשתו כפרי האסור, הוא אכל ממנו. חוה חטאה פעמיים, פעם אחת כשפרשה מבעלה בגן עדן, ופעם שנייה כאשר אכלה מן הפרי. לזכר אותם חטאים ראשוניים, כל אישה יהודייה מחויבת לזכור את חטאו של האדם הראשון כאשר נולד לה בן, ולזכור את שני חטאיה של חוה כאשר נולדת לה בת. לכן, אישה טמאה משך שבעה ימים - משך יחידת זמן המסמלת את הבריאה ואת הגשמיות - לזכר חטאו של האדם, ולתקופה כפולה לזכר חטאה של חוה.
לדעתי, הדבר דומה לקורבן פסח, בזה שטעמו הוא בעיקרו היסטורי. קורבן פסח הוא מצווה לעם ישראל לדורותיו לזכר הגבורה של בני ישראל שעשו את צווי ה', ובכך סיכנו את חייהם. כי הרי הם שחטו את אלילי מצרים ואכלום. לזכר אותה אמונה בה', עם ישראל מצֻווה בעשייה כמותם במצוות עולם. וכך גם בקורבן חטאת של היולדת. החטא אינו שלה אלא היא מביאה את הקורבן לזכר חטאם של אדם וחוה שהשליכו על כל צאצאיהם עד עולם.
כדי להשלים את הקשר בין ארבעת החטאים ולשים את חטאם של אדם וחוה בפרספקטיבה היסטורית, הבה נמשיך. עונשו של דור הפלגה שבנה את מגדל בבל היה פיזור על פני העולם, הינתקות המונית, וניתוק פילולוגי ותקשורתי בכך שבמקום שתהיה לכולם שפה אחת - לשון הקודש - כולם החלו לדבר בשבעים שפות שונות ומשונות. וכל זה הגדיל את ההתרחקות מהקב"ה.
שני החטאים הגדולים של עם ישראל, ללא ספק, הם חטא העגל וחטא המרגלים. בחטא העגל איבד עם ישראל את ההזדמנות לחזור למצב בו היה העולם לפני חטאם של אדם וחוה. כמו אדם הראשון, גם הם שמעו מפיו של ה' שני דיברות, וכמוהו גם הם הפרו אותם בחטא העגל. במקום חיבור לה' בדרגה העליונה של האדם הראשון לפני חטאו, הריחוק שגזר עלינו ה' בעקבות אותו חטא העגל - נמשך עד עצם היום הזה.
החטא הרביעי - חטא המרגלים - היה למעשה כפירה באמונה שה' פועל לטובתנו, וכפירה ביכולתו להגשים את הבטחתו. התוצאה - התרחקות ממנו ומארצו בדור ההוא - וסימן לדורות, כך שבאותו יום ממש העניש הקב"ה את עם ישראל על חטאיו לכל אורך ההיסטוריה.
ובכן, טומאת היולדת והינתקותה מבעלה משתבצת היטב באותו פסיפס היסטורי של התרחקויות מהקב"ה - של האדם הראשון, של הגויים בדור הפלגה, ושל בני ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים. יהי רצון שנתחיל את תהליך החיבור הגדול בין הקב"ה לבין בנו הבכור, במהרה בימינו, כן יהי רצון.
