מִיתָה וּשְׁחִיטָה
לֹא בִּכְדִי פְּרָשַׁת "כִּי תַזְרִיעַ"
סְמוּכָה לִפְרָשַׁת כֹּל בְּהֶמָה
גַּם בִּבְרֵאשִׁית אָדָם הוֹפִיע
כְּשֶׁיֶּצִירַת הַבְּהֶמָה הֻשְׁלְמָה
ה' הִבְדִּיל בֵּין הַבְּהֶמָה לָאָדָם
לָאָדָם סוֹפוֹ וְלָחַיָּה תַּכְלִיתָהּ.
סוף אָדָם לְמִיתָה כְּחֹק עוֹלָם
סוף בְּהֶמָה לִשְׁחִיטָה כְּמִיתָה
גַּם הִבְדִּיל בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר
וְשַׂם סִיָּג בֵּין הַבְּהֶמָה לָאָדָם
לְֹמַעֲלָלֵי הָאָדָם לֹא נָתַן דְּרוֹר
אַךְ נָתַן הַבְּהֶמָה לָאָדָם לְעוֹלָם
ייעוד האדם ובעלי-החיים - והיחס ביניהם בתורה בן שִׂמְלַאי אמורא מלוד אמר, כשם שיצירת האדם בבראשית באה אחרי יצירת בהמה, חיה ועוף, כך תורתו של האדם בכי תזריע, לידתו כזכר ולידתה של הבת כנקבה, באו אחרי פרשת שמיני, כשכל פרק י"א נועד לתורת החיה, הבהמה והעוף. כי התורה מתייחסת לבעלי חיים על-פי הכלל של ימינו- "צער בעלי-חיים" בהיבראם למען האדם. כאשר המבדיל ביניהם לבין האדם, שהאדם הוא חיה מדברת וחושבת, ואילו הבהמה היא חיה שאיננה מדברת וגם לא חושבת. ואילו יתר החושים אצל השניים קיימים ופועלים: הראייה, המישוש, השמיעה, ההרחה כולל חוש לכאב ולהנאה, שקיימים אצל האדם ואצל הבהמה. כשם שלאדם בהיוולדו נתן הקב"ה ייעוד בעולם: ליצור ולעשות למען הדורות הבאים אחריו כל עוד הוא חי ומתפקד עד שהוא מת והולך לעולמו, כך גם לחיה, לבהמה ולעוף יש תכלית בעולמנו, שכל כולו נועד לשירות האדם ולשמש לו עזר ומקור מחיה.
לכן נאמר בבראשית לאדם ולחוה:
פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הָרֹמֶשֶׂת על הארץ [א', כ"ח]. ובהמשך אומר הכתוב בצורה מפורשת: הנה נתתי לכם...לאכלה כל חית הארץ ולכל עוף השמים... [בראשית כ"ב, כ"ט-ל']. לכן גם נאמר במקורותינו: סוף אדם למיתה, וסוף בהמה לשחיטה. גם המושג בדבר צער בעלי-חיים, איננו משנה כהוא זה את ייעוד החיה, הבהמה, העוף והדגה, שסופם לשמש מזון לאדם על-ידי שחיטה ולא מיתה. שחיטת החיה והבהמה במועדן נחשבת כמעשה חמלה וכבוד לבעל-החיים. אם החיה תמות מיתה בידי שמיים כמו האדם, היא תהפוך לנבלה שאין חפץ בה ובכך היא תהפוך למטרד מסוכן לאדם על-ידי הפצת מחלות בנוסף לביזוי החיה והבהמה.
טהרת הגוף תְּטָהֵר את הנפש הפרשה גולשת אחרי שמונה פסוקים של פרק י"ב מתורת הולדת זכר או נקבה והנהגות היולדת בלידתה ולאחריה, אל נגעי עור הידועים בכינוי "נגע צרעת" שפושים בעור האדם ופוגעים בכל יושבי המחנה. הצורך לטפל בנגעים ונגועים אלה לבל ידביקו את כל המחנה, מהווה מעשה חשוב וחיוני ביותר. ניתן לומר כי פרשת תזריע ומצורע אחריה, עוסקות בשאלת זיהום הגוף זיהום ביולוגי שהוא קיים בגוף האדם בחברה האנושית. ברור כי זיהום זה איננו תלוי באדם עצמו, אלא מהווה תופעה שאין לאדם שליטה עליה, אך הוא מחויב להתמודד עימה. למעשה, המצוות הקשורות בטהרת הגוף בפרשות תזריע ומצורע, הן לגבי סוג של מפגעים שכבר אינם קיימים בימינו, בצורתם המתוארת בתורה, מיד בסמוך ליציאת ישראל ממצרים ובתקופת בית המקדש.
מן המצוות שעל הכהן לעשות במקרה שמתגלה נגע צרעת, לומדים אנו שיש קשר בין הגוף לבין הנפש. במילים אחרות - בהיטהרות הגוף מִטָּהֶרֶת הנפש גם כן. הרגשת האדם כאשר הוא נקי מִמּוּם או מִפֶּגַע טובה יותר מאדם שסובל מפגעים אלה. לכן כל הנושא מפגעים אלה, איננו יכול למלא את המצוות הקשורות בעבודת השם ולהתנהג התנהגות נקייה מחטא. מכל מקום, אין להפריד בין היות האדם בריא בגופו מאדם שחייב בקיום חובותיו היומיומיות כולל פולחן, ואיננו יכול לעשות זאת.
רוח האדם היא אחד מיסודות הבריאה נאמר בבראשית "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" [א', ב']. ברור כי אין לאלהים רוח מוחשית, כשם שאין לאלהים גוף או דמות הגוף, לכן אין לו דמות רוח מוחשית מרחפת. לכן נאמר על-ידי רש"י בעניין זה - מדובר בכיסא הכבוד שעומד באוויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו כיונה המרחפת על הקן. אבל מדרש אגדה אומר - מדובר כאן בנפשו של אדם הראשון. דברים אלה מציבים את בריאת האדם כבריאה שקדמה לבריאת העולם. זאת למרות שמתוארת בריאת האדם בהמשך, ביום השישי, כאחרון הברואים, הוא וחוה אשתו, אחרי בריאת השרצים והרמשים. אף על-פי כן, כל בריאת העולם נעשתה למען האדם, למען יוכל לקיים ייעודו בעולם.
זה מצב פרדוקסלי: מצד אחד המדרש אומר כי רוח אלהים המרחפת היא רוח האדם, ומצד שני אנו רואים שבריאתו הייתה לאחר בריאת השרצים והרמשים. לכן כשאומרים שהאדם נברא בטרם נברא העולם ורוחו היא שריחפה על פני המים, כאשר הוא ממלא ייעודו ובטוהר המידות; אך כאשר הוא משחית דרכו ומטמא את האחרים ומשחית הגוף והנפש, אנו אומרים כי הוא פחות משרץ ורמש שנבראו לפניו. לכן יכול אדם להתעלות לדרגה של רוח האלהים, אם הוא עובד את האלהים ומתעלה אל רמה נשגבה. פרשת תזריע ואחריה מצורע באות להציג את מהות האדם הטבעית כבשר ודם, שיכול להתעלות וגם יכול להיות מושחת ומשחית. לפיכך, ההיטהרות בתקופה בה מדובר הייתה חשובה כל-כך, שמקדישים לה בתורה מקום נכבד ביותר.
שלושה שותפים ביצירת האדם בגמרא במסכת נידה נאמר: שלושה שותפים יש באדם - אביו, אמו והקב"ה. התפקידים ביניהם מתחלקים כך: האב מַזְרִיעַ הַלֹּבֶן, כלומר האלמנטים הלבנים שביילוד: העצמות, הגידים, הציפורניים והמוח שבראש וְהַלֹּבֶן שבעין. האם מַזְרִיעָה אֹדֶם, שממנו הבשר, הכבד, הכליות, השערות והשחור שבעין. הקב"ה נותן בו רוח ונשמה, קלסתר פנים, ראיית העין, שמיעת האוזן, דיבור הפה, הילוך-רגליים ובינה והשכל. מכאן שהחיוניות שמקבל הַיִּלּוֹד מאת השותף השלישי, הקב"ה, נותנת ערך לחלקים שניתנו על-ידי האב והאם. אין ערך לגוף האדם ולכל חלקי הפנים שלו אם לא תהיה בהם רוח חיים שתפעיל אותם.
נכון שאין שוויון בין השותף השלישי הקב"ה לבין שני השותפים האחרים, האב והאם - אך חז"ל, בניגוד לַיְּוָנִים, רואים באב ובאם שותפים שווים ביצירה. למשל, אריסטו אמר כי אדם אינו אלא האדם הַזָּכָר ואילו האישה נחותה במעמדה מן הזכר. לא פופולרי לומר זאת, אך זו הפלוסויה שזוקפים לזכותה הרבה. תפישת חז"ל בכל הנוגע לשוויון בין הגבר והאישה, מקורה בתורה, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם ויקרא את שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם [בראשית ה', ב']. כאן המילה אדם הכוונה בה גם לחוה, כי נאמר: ויקרא שמם אדם ולא אמר שמו, אולם בהגיע שעתו של האדם למות כי סוף אדם למיתה, הדבר מתרחש כאשר הקב"ה, השותף השלישי, לוקח את חלקו ומשאיר את שני החלקים לשותפים האחרים, חלקים שאין בהם כל תועלת, ואין להם קיום עצמאי ללא חלקו של השותף השלישי. נקדיש את הדברים לאדם שנברא בצלם נקי מכל רבב, אך לא נשאר נטול רוע המושפע מסביבתו, והתכלית לשמה נולד מִתְעַוֶּתֶת ואיננה קיימת שוב, ועל כן הוא הולך כלעומת שבא.
לְתַכְלִית יְדוּעָה אָדָם נוֹלַד
לְקַיֵּם חַיֵי חֶבְרָה לֹא בָּדָד
לַעֲשׂוֹת טוֹב וּבְטוּבוֹ נִמְדַּד
עָשָׂה רַע, הָרַע יָרֵעַ לוֹ לָעָד
לַמְרוֹת שֶׁהַמַּאֲמָר לוֹ יוּחַד
תַּמְצִיתוֹ,"אָדָם לְעָמָל יֻלַּד"
לַמְרוֹת הֶעָמָל הָאָדָם שָׂרַד
הָיָה נֶאֱמָן וּבְאִישׁ לֹא בָּגַד
הָאָדָם כְּצֶמַח הַשָּׁדֶה דָּמָה
וּבוֹ לֹבֶן וְאֹדֶם וְרוּחַ וּנְשָׁמָה
אִם יִגְדַּל בְּרֶפֶשׁ וּבְזוֹהֲמָה
יִבּוֹל וְיָשׁוּב מְזֹהָם לָאֲדָמָה 
