ההפגנות בתוניסיה עברו למצרים, ממצרים ללוב, מלוב לתימן, מתימן לבחריין ועכשיו זה בסוריה. עד כה גבו ההפגנות במדינות ערב מאות הרוגים, אם לא למעלה מזה.
בבאר שבע ישנה חנות נעליים מוכרת וותיקה, "נעלי נזרית" שמה. חבר שלי עזרא עיני,
האח הגדול של עופר מההסתדרות, נוהג בכל הזדמנות ללעוג ולהקניט את ידידנו מוסטפה. "אתה יודע", אומר עזרא למוסטפה, "עד מלחמת ששת הימים בחנות של נזרית היו בקושי כמה זוגות נעליים, אבל אחרי המלחמה ההיא חנותו התמלאה בנעליים של חיילי צבאות ערב שהשילו אותן מעל רגליהם ונסו לנפשם כמו היו שפנים...".
אני מעריץ את העם התוניסאי. ואת המצרי. והלובי. והתימני. והבחרייני. והסורי כמובן. אני מעריץ אותם בעיקר, לידיעתך ידידי עזרא עיני, על אומץ ליבם. על נכונותם להפגין למען החופש שלהם ובדרך לסכן את חייהם. אני מעריץ אותם על כך שהם מוכנים להיפצע ואפילו למות כדי למגר את השחיתות במדינותיהם. כדי לבלום את עליות המחירים המסחררות המשיתות עליהם ממשלותיהם. אני מעריץ כל ילד, נער ונערה. כל צעיר, מבוגר וקשיש. כל עלמה, כל נשואה ואם לבנים וכל סבתא לנכדים. כל דלפון, עשיר, בור ועם הארץ ומשכיל. בכל מדינות ערב.
אני מעריץ אותם בשל מעורבותם. בשל רצונם לשנות. לשפר. אני מעריץ אותם משום שהם ידעו לומר "די! עד כאן!" לשלטון מסואב. אם זה תוניסאי או לובי או מצרי או סורי. אני מעריץ את אלה, שתמיד אמרנו "תודה לאל שהם (הערבים) הם אויבנו ולא הגרמנים או האנגלים".
"הפחדנים" האלה, שנסו על נפשם במלחמת ששת הימים רק כדי לשמור על חייהם, התגלו לנו כאמיצים, כאנטי תזה לבדלנים, כאכפתיים. כאזרחים עם סבלנות וסובלנות. כאלה שיש להם אורח רוח, ומוכנים להיאבק על מטרתם גם לאורך חודשים רבים (כיכר "אל תחריר" עדיין מלאה בכאלה שלא ינוחו עד אשר תתקיימנה במצרים בחירות דמוקרטיות שיובילו לשינוי המיוחל).
מחיר הדלק עלה שוב, בפעם העשירית מתחילת השנה והוא עומד על 7.5 שקלים לליטר. ביג דיל. אף אחד לא מתרגש. ולמה שנתרגש, אם העו"סים, לאחר 23 ימי הפגנה, ימים שנוכו ממשכורתם, זכו לקבל תוספת שכר שהיא בגדר תוספת בושה, בעוד ששרה, אבנר ויואב עולים לנו קצת יותר.
מדינת ישראל היא אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה של העמים. ואין טעם למנות את הצלחותיה ולהכביר במלים על אותן הצלחות. אולם לצד כל אלה יש כאן עיוות כל כך מקומם, כל כך מרגיז, כל כך גורם לנו להתפלץ, שאני לא מבין מדוע אנחנו ממשיכים להיות שאננים. והשאננות הזו, כמו מעשיהן של ממשלות ישראל לדורותיהן, גורמת לי עוד יותר להתפוצץ מבפנים ולשאול: איפה אנחנו ואיפה העם המצרי או הלובי?.
הם לא חוששים לעמוד מול צלפים, להסתכן בכדור בראש או בלב העיקר להילחם על מטרה צודקת, בעוד שאנחנו, שבדרך כלל נמנעים מלמחות, לא חדלים לרגע לייבב ולקטר ולנג'ס על מה שמעוללים לנו, אבל להפגין?! חס וחלילה! ואם כבר אנחנו אוזרים אומץ ויוצאים להפגין אנחנו עושים זאת חנוטים בבגדי מלך, לא פועל נמל, כדי שחלילה לא נצטרך להתעמת ולהתלכלך.
אני מעריץ את העם התוניסאי והמצרי והלובי והתימני והסורי. וככל שאני מעריץ אותם יותר, אני יותר בטוח שהמכות שניחתות עלינו מגיעות לנו. כי כמו שלא מרמים אף אחד אלא אם הוא טיפש או משת"פ של הרמאי, כך לא מכים באף אחד אלא אם הוא פסיבי או משת"פ של המכה.
מסקנה: גם אם המדינה תקבל 250 מיליארד שקלים תמלוגים מהגז או "רק" 30 מיליארד, הממשלה תמשיך להעלות את מחיר הדלק, שזה אומר את מחיר החשמל והחלב והלחם וכו' וכו', ואנחנו נמשיך להגיד "כוסאמו היובל שטייניץ הזה", נרוץ לתחנה הראשונה ונמלא פול טנק כדי למזער את נזק ההוצאות על הדלק. זאת, במקום לקחת את אותו טנק דלק ולהבעיר בו מוסדות שהם מסמלי השלטון.
אני מעריץ את האזרח התוניסאי, המצרי, הלובי, התימני, הבחרייני והסורי. גם את זה האירני. אני מעריץ אותם, כי הם החליטו לקחת את גורלם בידם גם אם אחר ינסה, בתגובה, לקחת את חייהם מהם.
