די להכרזות - חובת ההוכחה עליכם

התגייסות אנשי שמאל, וביניהם חתני פרס ישראל בתחומי שונים, למען תמיכה בהכרזת המדינה הפלשתינית האמורה להתקיים בחודש ספטמבר הקרוב, יש בה כדי להעביר לישראלים מסר: הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' היא אינטרס ישראלי מובהק.

לדידו של פרופ' יהודה באואר, היסטוריון השואה ואיש אשכולות בתחומו, ללא הקמתה של מדינה פלשתינית במהרה, עלול המפעל הציוני, היינו מדינת ישראל, להגיע לקיצו. סביר להניח שפרופ' באואר מבטא נאמנה את עמדת חברי הקבוצה כולה אשר מבקשת, באופן מאוד סמלי, לזעוק את זעקתה בשדרות רוטשילד בתל אביב, מקום בו הוכרזה מגילת העצמאות של ישראל.

ברור שלצעד זה מטרות דקלרטיביות מאוד ברורות. מותר לאנשי השמאל, כך הם מגדירים את עצמם, לבטא באופן קונקרטי את דעתם, אלא שהיושר האינטלקטואלי מחייב אותם גם להשיב למספר שאלות המעיקות מאוד על מי שאיננו משוכנע שהכרזה על מדינה פלשתינית בספטמבר, הסכמה של ישראל לכך ואף עזרה להגשמת החלום "הציוני" הפלשתיני יגרמו לסוף סכסוך הדמים בין שתי הישויות המבקשות להגשים את מאווייהן הלאומיים באותו חבל ארץ. להלן כמה שאלות יסוד העומדות בלב הסכסוך שעד היום לא מצאו פתרון:

• האם חזרה לגבולות 67', בדיוק, אפשרית? מבחינה תיאורטית, בתנאי "מעבדה", ברור שכן. מעשית, אין כל אפשרות. אין רבים בישראל שיסכימו שאת השכונות הבאות בירושלים אפשר להחזיר לפלשתינים: פסגת זאב, גילה, נווה יערב, תלפיות מזרח, הגבעה הצרפתית וכולי. זו אשליה, אליבא דאנשי שמאל המכירים היטב את המציאות. אם יש בקרב אנשי השמאל המתעתדים להכריז על הקמת מדינת פלשתין, הסבורים שישנה אפשרות שממשלה כשלהי בישראל תוותר על הרובע היהודי, שיקום. האם הפלשתינים יהיו מוכנים להשלים עם שלטון ישראלי באותן השכונות בירושלים שנבנו אחרי 67', גם במחיר שכל השכונות הערביות והכפרים המקיפים את ירושלים יוחזרו להם? התשובה היא לאו רבתי.

• השאלה השנייה היא, במי בדיוק על ישראל לתמוך מבין מנהיגי "הפלשתינים"? באבו מאזן שאיננו מסוגל להשליט את מרותו על עזה? אולי לתמוך בחמאס המוכן להגיע לשלום עם ישראל בתנאי שישראל תיעלם? אין בקביעה זו איזו מנטרה נלוזה שכוונתה להתחמק משלום עם הפלשתינים אלא קביעה עובדתית אובייקטיבית לחלוטין. האם ישנו מנהיג אחד בקרב חמאס עזה המוכן להגיע להסדר עם ישראל? לבושתי, אינני מכיר כזה.

• האם בקרב הארגונים האחרים בעזה, "שוחרי שלום" דוגמת אלה שחיסלו את פעיל השמאל ולוחם השלום האיטלקי ויטוריו אריגוני או את השחקן הישראלי-פלשתיני, לוחם אותנטי למען עצמאות העם הפלשתיני, ג'וליאנו מר, שכל חטאו בעיני מרצחיו בכך שהסיט את המאבק האלים של הנערים בג'נין לכיוון של תיאטרון, מוכנים לשלום מן הסוג שפרופ' באואר או שולמית אלוני מדברים עליו? היושר האינטלקטואלי מחייב, כאמור, להכיר בעובדה שמחמאס וימינה אין מי שישלים עם קיומה של ישראל. גם בקרב הרשות הדעות חלוקות מאוד ואין הסכמה לדרישות מינימליות של ישראל, דוגמת הכרה בישראל כמדינת לאום יהודית.

לדאבון הלב, היו ניסיונות רבים להגיע להסדרים כשראשי הממשלות הלכו כברת דרך ארוכה אך השלום בושש לבוא. אפילו אינטלקטואלים פלשתינים מבקשים לעכב את ההכרזה על הקמת מדינה פלשתינית שמא היא לא תיקבע בתודעה העולמית וכל המאוויים הפלשתיניים ייעלמו. קיראו נא את מאמרו של זוהיר אנדראוס, העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" היוצא לאור בטמרה, "הגידו לא למדינה פלשתינית", ynet ,21.4.11 ותבינו. ועדיין לא דיברנו על זכות השיבה לישראל שאף מנהיג פלשתיני לא הסכים עד היום לוותר עליה.

ממשלת נתניהו אשמה בישיבה על הגדר ובהיגררות אחר האירועים, ולמען האמת, זהו פגע רע. יחד עם זאת, להאשים אותה בלבד ולא את הפלשתינים, יש בכך זלזול באינטלקט.