למען האמת, קשה מאוד להבין איך אנשים המתיימרים להיות "נאורים", שעוסקים ביצירה, במחקר, בעולם המשפט, בתקשורת - מצליחים לעוות את המציאות מסביבם ומתעקשים לאחוז בעמדות שאין להן שום בסיס. הלא אם רק ירחיקו עצמם מרחק היסטורי קטן מהעולם בו אנו חיים, הם יראו את ההיפוך הגמור של מסקנותיהם. מה מניע אותם? איפה הספק כשצריך אותו? מה הוא מתבטל לו בקינו? מדוע הם אוטמים אוזניים משמוע ועיניים מראות ובעיקר מן החוטם להריח את הדבר כמות שהוא? למה להמציא מה שאין ממש?
בשביל לענות לעצמי הזרמתי את מחשבותיי לאחור, אל הימים בהם טומטמתי בנגע השמאל והשתתפתי בעצמי מתוך אמונה יוקדת בהפגנות "
שלום עכשיו", בשיחות סלון ובכתיבה פובליציסטית. המסקנה העולה היא שההיגיון המערבי הצרוף אינו יכול לסבול שאלות שאין עליהן תשובות, בעיות שאין להן פתרון וקושיות שאין להן תירוץ. הדבר מחזק את הטענה הרליגיוזית בדבר אפסותו של האדם נוכח פלא הבריאה. וכך, מנסחים טיפה אחרת את השאלה והופּ... הפתרון בהישג הבנה. ואז לא מוכנים לשמוע שאלות הבהרה או העמקה כלשהי. יש פתרון ויוצאים למלחמה על כפייתו.
זה מתחיל עם ההכרה המוטעית שיש איזשהו "עַם פלשתיני". נקבע שיש עַם כזה קביעה מוחלטת שמסרבים לערער עליה גם אם אין "עַם" כזה ולא היה מעולם! לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. אין בדברי ימי ההיסטוריה של העמים ערך תחת הכותרת "העם הפלשתיני" ויעיד על זה הבוגד
עזמי בשארה כאן. הואיל והחוליה הראשונה בטיעון השמאלני הזה היא "עובדה" מצוצה מן הכסילות, הרי שכל השלשלת פסולה מעיקרה. אין הבור מתמלא מחולייתו. אין כאן אפילו "משענת קנה רצוץ", כלומר, שיש כאן איזה בדל של טיעון שיש בו ממש וזכה לגוזמא, אין כלום! נַאדָה! "העַם הפלשתיני" הוא המצאה קולוניאלית בלשונו של אותו פרא אציל עזמי בשארה.
יש ערבים. יש להם הרבה מדינות והם חומדים גם את המדינה הקטנה הזאת שהוקמה ופרחה על עזובה בידי החלוצים היהודים. אין מה להפגין רגשות אשמה וחרטות על התנגשויות דמים בינינו לבין הערבים על האדמה הזאת. אם יש אשמה היא הדדית, ואם אין, גם הצידוק הזה הדדי. כל התייחסות אחרת היא התנשאות גִּזענית לשמה. מלחמת ששת הימים פרצה בגלל תוקפנות ערבית כפי שמלחמת השחרור פרצה בגלל אותה תוקפנות. פשוט מאוד, היהודים שהגלות הדוויה אינה מרפה מהם עד היום הזה מסרבים לקבל שהרעות הפוקדות אותנו אינן באשמת היהודים. היהודים מעצבנים משום היותם יהודים ותו לא.
כל הפתרונות המוצעים כיום ליישוב הסכסוך בינינו לבין הערבים, אין ולא יהיה להם לעולם כל בסיס ולו הרעוע ביותר. ההכרה שאין פתרון היא הנחוצה יותר מכל. רק אם יגיעו הכל למסקנה שלא ניתן לפתור בעיה שאין לה פתרון משום שזו אינה קיימת כלל ועיקר, יפנו אל האמת שאין בילתהּ וייווכחו שהבעיה אחרת לגמרי ולה דווקא יש ויש פתרון. הבעיה היא פשוט נחיצותה של ריבונות יהודית חזקה בעולם הזה על אדמתו של העם היהודי בארץ-ישראל. כל עוד הדבר הזה אינו מקובל על הערבים, על מדינת-ישראל לעמוד על נפשה בכל הדרכים האפשריות, נגד כל מי שמערער על הזכות היהודית לחיות תחת ריבונות עצמאית ובלתי תלויה. מדובר בקיום עצמו. לא מוותרים על קיום!
בַּיום הרחוק ההוא שבו יבינו הערבים כי עליהם לשמוט אחת ולתמיד את מגדל השקרים שלהם ולהכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, כבר לא יהיה צורך בדיונים עקרים על אודות עַם עלוּם הזקוק להכרה בינלאומית בשביל לקום יש מאיִן. מכאן תהא הדרך קצרה לבחינת אפשרויות קיום לכל באין מחריד.
