אסון הכרמל יכול היה לקרות בכל זמן ובכל עת. כפי שחיסולו של בן-לאדן נפל כפרי בשל לידיו של נשיא ארה"ב
ברק אובמה, כך השריפה ביערות הכרמל נפלה על ראשו של שר הפנים אליהו ישי. ההשפלות, הצעקות, הנאצות שהיו מנת חלקו במשך חודשים רבים לא היו מוצדקות. לא הוא האשם הישיר באסון של משפחות רבות שסבלו ועדיין סובלות ממותם של קרוביהן.
לכן ישי נלחם. אולי ההכרה הרשמית שישיג עבור המשפחות לכך שהרוגיהן הם חלק מחללי מערכות ישראל תהווה סגירת מעגל, ואף כפרה אמיתית על האשמה שהוא נושא. איני אומר שאין בישי פגם, יכול להיות שכשר הפנים היה עליו לעשות יותר, אך לכשלון הזה אבות רבים. כעת הוא מנסה לגרוף הון פוליטי כלשהו, לטובת המשפחות. מנגד עומד ארגון 'יד לבנים', שמתנגד להכרה שכזו.
וכל זה למה? יום הזיכרון עומד בפתח, ואיתו הטקסים הרבים, בכל חלקי הארץ. חלק ממשפחות הנספים באסון הכרמל כבר מבטיחות לפוצץ טקסים אם לא יוכרו יקיריהן כחללי מערכות ישראל. ביום שעלינו להתאחד עם הרוגינו, עלולה לפרוץ מחלוקת רבתי. מה נוראה היא התמונה העולה בראשי, לראות משפחות שכולות רבות זו עם זו, ביום זיכרון זה. איכשהו הכל עולה לדיון ברגע האחרון, ממש ערב יום הזיכרון.
לכבאים אשר הקריבו את חייהם מגיעה הוקרה מעל ומעבר. השריפה כילתה אותם בעודם חיים, בעודם מחרפים נפשם על-מנת למנוע ממנה להתפשט עוד ועוד. הקרבה כזו ראויה לציון, אך עם זאת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מוקדש לאלו שנהרגו במלחמה, כאזרחים או כחיילים. בין אם הייתה מלחמה רשמית, ובין אם הייתה זו פגיעת טרור, המלחמה היא נגד ישראל. עם כל הכבוד להרוגי הכרמל, לא הייתה ולא תהיה זו מלחמה או מערכה. היה זה אסון. הייתה זו שריפה. נוסף על כך, עלולה הכרה שכזו ליצור זילות בערכם של חללי מערכות ישראל. היא עלולה להוות פתח לדרישות נוספות מצד נפגעים אחרים להכרה שכזו, על-אף המעמד שכבר יש להם (למשל, נפגעי פעולות איבה).
יש לערוך דיון מקיף ורציני בטרם תתקבל החלטה בנושא, ובטח שלא בערב יום הזיכרון.
