המסע לחיים שמאחורי המתים

גם אם זכית בעוד מנת חיים קטנה, הרי שספק אם ניתן היה לכנותה חיים. רצף של אלימות, תנאים קשים ביותר ותוחלת חיים קצרה ביותר תחת משטר של עבודת פרך, עינויים והשפלה בלתי פוסקים.

בחרתי דווקא בצילום המזעזע הזה כדי להמחיש את גודל הזוועה, חדר גדול המלא תעלות בטון ארוכות המשמשות בזמן קבוע ביממה לעשיית הצרכים. כולם ביחד מושפלים עד עפר בתנאים בלתי נסבלים. אובדן מלא של צלם אנוש בסיסי.

הקמתו של הגטו החלה בחודשים הראשונים של שנת 1940 והחומה נבנתה במשך זמן רב מבלי שאיש הבין את מטרתה המדויקת. ביום הכיפורים הודיעו הגרמנים על ריכוז היהודים בתחומי הגטו ובנובמבר נסגרו שעריו. מאות אלפי יהודים הצטופפו בשטח קטנטן, חסום בחומות, ללא תנאים בסיסיים של מגורים ומזון, נאבקים על קיומם ועל זכותם לחיות ולשרוד.

על החיים בגטו אפשר לכתוב ספרים שלמים והתמונות מזעזעות: צפיפות, עוני רב, אובדן צלם אנוש, הברחות ועבודות כפייה, ורצון עז לחיות ולנהל חיים בסיסיים הכוללים גם חינוך לילדים למרות המלחמה לחיים.

ב-10.5.43 הוביל שמחה רותם - "קג'יק" - את קבוצת הלוחמים האחרונה מתוך הגטו הבוער דרך תעלות הביוב. הקבוצה מנתה 40 איש, חברי הארגון היהודי הלוחם. חלקם שרד את המלחמה וסיפורם הוא סיפור מרתק (וגם טרגי) ועדות חיה לגבורת הלוחמים במרד גטו ורשה.

ביולי 1942 החל הגירוש הראשון של 65,000 יהודים שהועברו ל"אומשלגפלץ" - כיכר האיסוף ממנה שולחו בקרונות משא דחוסים לטרבלינקה. קשה שלא להצטמרר למשמע הסיפורים ולמראה המקום שממנו שולחו היהודים לדרכם האחרונה. הכל נראה כיום כה פסטורלי, שקט ומטופח, ומי יכול להעלות בדעתו שממש כאן זה קרה.

בהמשך בוצעו גירושים נוספים עד פרוץ המרד באפריל 1943 על-ידי מרדכי אנילביץ וחבריו. כמה ימים אחרי, החלו הגרמנים בהשמדה שיטתית ואכזרית של הגטו כולו ובמאי נפלו אנילביץ ומרבית אנשיו בבונקר שבסביבתו ביקרנו ברחוב מילה.

במסגרת מבצע החיסול המרוכז שכונה "חג הקציר" ונערך בסוף 1943 הובלו במיידנק כמעט 20,000 אנשים לבורות ההריגה ונורו בתוך הבורות שנחפרו, כאשר רעש רמקולים מחריש האוזניים גובר בנקל על רעש היריות.

רק האפר נותר מאותם נרצחים אומללים. ליד בורות הנרצחים הוקמה אנדרטה גדולה ומרשימה בצורת כיפה ובה רוכז אפר הנרצחים. ניתן היה להבחין ולהצטמרר מעצמות האדם הבודדות שבצבצו מתןך הר האפר הגדול. על האנדרטה חקקו בפולנית: "הגורל שלנו - אזהרה לכם". ואני חוסך לכם כאן את התמונות הקשות והמזעזעות מתאי הגזים והמשרפות...

מאות ישראלים השתתפו בין אלפי הצועדים הרבים שהגיעו מעשרות מדינות שונות, יהודים ולא יהודים - זו השנה ה-23 ברציפות ובכל שנה המספר עולה והעניין גדל.

גאים כי אנחנו כאן, על אדמת פולין, צועדים, חיים, מלאי גאווה בהיותנו ישראלים, יהודים, חופשיים, ראשנו מורם בגאווה, דגלינו מתנוססים אל-על. כי לעולם לא עוד...

לא מצאתי לנכון לתת לפעם זו מעבר לכך... היינו בשלל מקומות נוספים, ראינו וחווינו חוויות רבות-עוצמה מניצולים ובני משפחותיהם, ראינו מראות קשים ומרגשים, הלכנו בדרכם של הנספים, חלקנו להם כבוד, ניסינו רק קצת להבין... ואולי הצלחנו במעט...

זו חוויה מיוחדת בחיים. יש אומרים חוויה מכוננת. מומלצת לכל אחד שיכול. אומרים שחוזרים משם אחרים, איני יודע להגיד זאת כבר עתה. צריך זמן כדי לעכל את הכל. תודה שהשתתפתם איתי בכך...

אושוויץ היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר והפעיל ביותר במשך המלחמה. מיוני 1940 ועד ינואר 1945 נרצחו בו כ-1.2 מיליון אנשים, רובם יהודים. מחקרים אחרים מצביעים על מספרים גדולים בהרבה ונראה שלעולם לא נדע את הפרטים המדויקים.

כאן, במחנה בירקנאו (המרוחק קילומטרים אחדים מאושוויץ), לא רחוק מהמקום בו עומד הקרון המשוחזר, נהג ד"ר יוזף מנגלה בעצמו לבצע סלקציה נוראית בהינף יד - מי יזכה לעוד מעט חיים ומי יובל מיידית לתאי הגזים.

לא ניתן להסתרה. לא ניתן להכחשה - כאן לא ניתן להגיד שאיש לא ידע ואיש לא הבין. על מה חשבתי באותו רגע בו צולמתי על-רקע האנדרטה בכניסה למחנה? מדובר על מחנה שבויים שהוקם בסוף שנת 1941 והוסב למחנה ריכוז בשנת 1943, ובו נרצחו מעל ל-200 אלף אנשים ובהם לפחות 80 אלף יהודים. אלו מביניהם שלא הובלו ישר לתאי הגזים והמשרפות, הושפלו וניטל מהם צלם אנוש בעבודות במחנה.

על מה באמת ניתן לחשוב כאשר כל הזוועה לנגד עיניך, כשאתה צועד בשבילים בהם דרכו אנשים זמן קצר טרם נרצחו באכזריות שאין לה גבול... זה מה שנשאר... ומאחורי כל זוג עמד אדם, חי ונושם בעל משפחה, חברים, תקוות, חלומות... שנרצח למוות בייסורים.

100 קילומטרים מוורשה. מחנה המוסתר היטב בתוך יער, הוקם ב-1942 ואליו גורשה, בין השאר, גם מרבית אוכלוסיית גטו ורשה, חלקם נספו בדרך הקשה, בצמא וברעב, נטולי אוויר לנשימה, רובם האמינו שהם נשלחים למחנות עבודה. כאן נספתה גם מרבית משפחתי (בעיקר האחים הרבים מצד הסבים שלי), עשרות מהם נרצחו בתופת הנוראה, הובלו למותם חסרי אונים. משפחה גדולה וענפה נגדעה באיבה ואפילו שמותיהם לא השתמרו בחלקם.

כאן גם התרחש מרד ורוב המורדים נהרגו. אני זכיתי להקריא את עדותו המצמררת של יעקב וירניק, מהבודדים שהצליחו לברוח מהמחנה לוורשה. פה מצא יאנוש קורצ'אק את מותו כשלא נטש את יתומיו בדרכם האחרונה.

לאחר המרידה ושריפת המחנה, נחרש המחנה והוקמה במקום חווה חקלאית כדי להסתיר את מעשי הזוועה. בלבי תיוותר תמיד המחשבה של מה היה קורה אילו כל זה היה נמנע.

טיקטין (בפולנית טיקוצ'ין) ממוקמת בצפון מזרח פולין. ערב השואה התגוררו בה כ-2,500 יהודים. אחרי מבצע ברברוסה נכבש שוב האזור ובאוגוסט 1941 נערכה הסלקציה וביער הסמוך נחפרו שלושה בורות ענק. המשפחות יצאו בכפייה למסע רגלי מזוויע ממנו שרדו מעטים ביותר. צעדנו מעט בדרכם. מנסים לחשוב את מחשבותיהם עת הלכו עם מיטלטליהם בדרכם האחרונה.

קהילת טיקטין הושמדה כמעט במלואה תוך ימים בודדים באכזריות אין קץ ותוך מרמה ואחיזת עיניים גרמנית שמגלה את דפוס ההתנהגות המזוויע של הגרמנים, אשר בו ניתקל עוד פעמים רבות בהמשך הדרך.

האם אלו התמונות האחרונות שראו יהודי העיירה טיקטין שהובלו לטבח נוראי בבוקרו של ה-25 באוגוסט 1941? על מה חשבו? כיצד חש אדם הרואה את קץ חייו לפניו? במחנה הנורא הזה הושמדו קרוב ל-880 אלף בני אדם, כמעט כולם יהודים.