באירועי ה- 15.5.11, שבה ישראל והוכיחה שלא למדה דבר ולא שכחה דבר מכל האירועים הכושלים שבהם הייתה מעורבת בעשור האחרון. אותה שאננות, אותה דילטנטיות ואותה רשלנות - כולן מוליכות לעבר תוצאה אחת: תיכנון לקוי, ביצוע אקראי, חריגות וחריקות שסופן רצף שאינו נגמר של דיבורי סרק, תרוצים, סיסמאות, "פסטיבל תקשורתי" חסר ערך וחסר תכלית... ורגיעה זמנית עד לכשל הבא.
המודיעין שוב כשל בצפון, הרמטכ"ל אמר ש"זה לא טוב", אלוף פקוד הצפון "לקח אחריות", הכוחות היו בשטח ליד מג'דל שאמס (אליבא ד'אחדים מן הפרשנים הצבאיים) אבל לא הופעלו..., שר הביטחון בדיון המדיני בכנסת באותו יום נראה זחוח וכסבור שלא במגרשו הייתה הפשלה העיקרית.
מופז מנהל את מאבק האגו התקופתי שלו נגד לבני על גבו של עם ישראל, ולבני ("האלטרנטיבה" לביבי כראש
ממשלה) בנאום ראש האופוזיציה בכנסת - כולה סיסמאות דמגוגיות, רעש וצילצולים. את בתוליה במשרד ראש הממשלה, הקריבה כבר מזמן על מזבח "הפופולריות הבינלאומית" באירופה וארה"ב, לה זכתה בהתיצבותה כ"התקוה הגדולה" של המערב לכניעה ישראלית אלגנטית בשאלה הפלשתינית. "כנסי אנשי עסקים מודאגים" שראינו לאחרונה, הם מסע פוליטי מאורגן היטב ע"י האופוזיציה.
אין בכך חדש ועל-פי שמות המארגנים, אני משוכנע שלפחות לחלק ממשתתפי כנסים אלה ציפיות לרווח כלכלי ואישי מהשתתפותו בכנס, אם וכאשר תגיע לבני למשרד ראש הממשלה. לנוכח פסטיבלים אלה, אולי ראוי לחזור ולהזכיר "למאורות הדמוקרטיה" שלנו, שמדיניותה של ישראל צריכה להקבע ע"י הממשלה והכנסת (לא רק ראש הממשלה, עם כל הכבוד), ברוח רצונו של רוב הציבור - כפי שהוא מיוצג כיום בכנסת, ובממשלה שקיבלה את אמונה.
בקיצור: ישראל שוקדת בקפידה על תדמיתה הנבנית בהתמדה כ"עם הטמבלים". אילו חשבתי שמדובר בתרגיל הונאה ישראלי מתוחכם - ניחא; אבל ככל שאנו מצליחים יותר ליצר כשלונות מהצלחות, אני הולך ומשתכנע שזו המציאות. אם יש כאן הונאה, הרי זו הונאה של עצמנו...
באותו יום עצמו, 15.5.11, נואם ראש הממשלה נאום מדיני בפתיחת מושב הכנסת. משהו שבין "נאום בר-אילן" לבין "חזון העתיד הוורוד שיבוא בעקבותיו". פשרה צולעת בין הצורך לחלוק כבוד לכנסת ודרך-ארץ לבוחריו, לבין הצורך האובססיבי להשתחרר מתדמית "הפסיבי הכרוני", ולסייע לגורמים שונים בארה"ב לפרוס לפניו בביקור הקרוב שטיח אדמדם; (שכן, ספק רב אם יזכה לשטיח אדום) - ביבי "הפוזל" במיטבו. ובנאום זה, על-רקע אירועי היום, במקום שיזהיר בשפה בוטה את העולם ואת שכניה של ישראל שלא להתגרות בה, וכי "עצימת העיניים" שהופגנה הפעם איננה עתידה לחזור על עצמה, הוא, כדרכו, עוקף את הנושא.
ראש הממשלה למד כבר משהו בחייו הפוליטיים, ונראה שהשעור החשוב ביותר שלו הוא שעץ גמיש אינו נשבר אפילו ברוח סערה. אולם, הוא שכח שתפקידו אינו ליצג את היער אלא את המדינה שאותה הוא משרת כראש ממשלה. היה עליו לומר, דווקא לנוכח אירועי אותו יום, שהמבחן המרכזי של ממשלת ישראל יהיה להגן על אזרחיה, בין אם הדברים יצטלמו יפה ובין אם לאו. היה עליו לומר שמי שסבור שאירועי ה- 15.5.11 מיצגים פרומו לאירועים שיבואו אחריהם - טועה בגדול, ומי שמתכנן את המשט לעזה ביוני הקרוב, לוקח על עצמו סיכונים אדירים.
היה עליו לחזור בהדגשה רבה על המוטו הנכון והחשוב שלו ביחסי ישראל עם העולם הערבי - הדדיות. לנוכח ה"איומים" מבית ומחוץ על "צונאמי מדיני" ועל צעדים חד-צדדיים באו"מ בספטמבר הקרוב, חייב היה ראש הממשלה להזהיר כי "עיקרון ההדדיות" מחייב שצעדים ערביים חד-צדדיים, יענו ע"י צעדים חד-צדדיים מצד ישראל שעל עוצמתם ואופיים תחליט ישראל - עליו לא רק לומר זאת, עליו לשכנע שכוונותיו אמיתיות ורציניות.
הערבים והפלשתיאים "גילו" בחודשים האחרונים את משקלם הפוליטי של ההמונים, ונראה שהם בוחנים עתה את הדרכים לנצל משקל זה במסגרת הסכסוך עם ישראל. אירועי ה- 15.5.11, היו קדם-חזרה מוצלח לתרגיל גדול יותר שיערך בעתיד הלא רחוק. הצלחת קדם-התרגיל, מגדילה כמובן את התיאבון לבצע את התרגיל הבא ויתכן אף להפוך אותו, לצד הטרור, לאסטרטגיית מאבק נוספת נגד ישראל. ישראל חייבת להתעשת במהירות נוכח אפשרות זו ולעצב אסטרטגיה נגדית. אם לא תעשה כך, תהיינה ההתפתחויות באזור מהירות וקשות. הקשבתי בערב ה- 15.5 לשיחה בערוץ הראשון בין המנחה לבין האלוף ב(מיל.)
ישראל זמיר, ראש אג"ם לשעבר; שיחה מדכאת. האיש לא היה מסוגל להגיד דבר אחד קונקרטי על האופן בו חייבת ישראל להערך אל מול פני האיום החדש.
אינני חושב שהסיבה לכך היא סיווגו הביטחוני של הנושא. לצערי, אני מתרשם שהוא מבטא מציאות קיימת בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון, עד לדרג הגבוה ביותר. הדבר חמור יותר משום שלא רק אני מבחין בכך. ישראל לא תוכל לעצור תנועות המונים לאורך גבולותיה במקלות, אבנים וגז מדמיע. מי שסומך על אמצעים אלה, מניח את ביטחונו וחייו על קרן הצבי. ישראל כנראה לא תוכל לסמוך יותר על המשטרים במדינות השכנות שירסנו תנועות כאלה, משום ש-: א. שאין הם מעוניינים בכך; ב. מצבם הפוליטי לא יאפשר להם לצאת נגד ההמונים, אם תנועת ההמונים תכוון כלפי ישראל ולא כלפי משטרם. לכן, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו, הנטל יפול עד מהרה על ישראל. אילו היה מדובר בכוחות צבא, ישראל התנסתה בעבר בהתמודדויות בתנאים אסימטריים מול צבאות זרים, וסביר שהיא עדיין מסוגלת גם כיום לעמוד בהתמודדויות כאלה היטב (שאלת המחיר היא שאלה נפרדת). אבל ישראל לא התנסתה בהתמודדות מול כוחות "לא מזויינים" המנסים לפלוש לשטחיה
1.
אם תניח להם בכך, יתברר עד מהרה שבתוצאות הסופיות אין הבדל בין פלישה צבאית לפלישה לא מזויינת; גורם הזמן עשוי ורמת ההרס והפגיעות המידיות עשויים להיות שונים; ורמת האכזריות - גדולה יותר. האיום הוא ממשי, גם אם איננו איום קיומי ברגע זה. חייבים למנוע התפתחויות שיהפכו אותו למשבר אזורי ולאיום קיומי, בין אם במקרה ובין אם בשל טעות בשיקול. בדינמיקה של המונים, מידת האקראיות גדולה מאוד, ומשנפרצים מחסומי הפחד וההרתעה, גולשים הדברים במהירות לעבר כאוס בלתי נשלט. הערבים נמצאים כיום באופוריה מדינית, וזו עשויה לפתות אותם לגלוש לעבר מבחנים הולכים וקשים לישראל. המבחן המיידי של ישראל הוא יצירת תודעה ותחושה, הן אצל הערבים והן במדינות השפויות בעולם, שיש לעצור גל זה בטרם יהפוך לסכסוך אזורי כולל ועקוב מדם, שכן מנוי וגמור עם ישראל למנוע פלישות חמושות או בלתי חמושות אליה, בכל דרך אפשרית ובכל מחיר! גם על אלה צריך היה ראש הממשלה לעמוד בנאומו בפתיחת הכנסת, על-רקע אירועי ה-15.5.
ישראל ממשיכה להתחפר ולהגיב במקום לייצר מציאות שכל השחקנים הבינלאומיים יהיו חייבים לקחתה בחשבון. בחיים המדיניים, מי שאינו משפיע על המציאות אינו נשמע, אינו נראה ואינו נלקח בחשבון. השפעה על המציאות כוללת תמיד מרכיבים חיוביים - יוצרים, בונים, משפרים, מקדמים; ומרכיבים שליליים - מונעים, מעכבים, משבשים, מרתיעים. מציאות נשלטת ביחסי ישראל עם הערבים
2, יכולה להיווצר באחד משני אופנים: אם הצד השני מעוניין בהסכם - עליה להציג בפומבי עמדות ברורות לגבי גבולות הויתורים (הקוים האדומים) של ישראל. כאשר הצד השני מכיר את הקוים האדומים ובכל זאת מתיצב למו"מ רציני, סביר להניח שהחליט באמת להתקדם לעבר שלום; מכל מקום כוונתו שווה בדיקה.
אם הצד השני אינו מעוניין בהסכם - אסור לישראל לדבר על ויתורים, משום שכל דיבור כזה הוא הפסד נטו לישראל שיחליש את עמדותיה במו"מ, כאשר יווצרו התנאים הנאותים לניהולו; בהתנהלותו של נתניהו בסוגיה זו, הוא צודק בהחלט. לעת הזו, המבחן לרצונם הכן של הערבים בהסדר, הוא חזרתם של הפלשתינים (כנציגי הערבים) לשולחן המו"מ, לשיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים. כל עוד לא קורה דבר זה, רשאית ישראל להניח - ועליה לומר זאת בפה מלא ובפומבי - שהערבים עדיין "דגים במים עכורים" ואופרטיבית טרם קבלו את העיקרון שאין מהלכים חד-צדדיים שמובילים לשלום מוסכם ולסיום הסכסוך. ולפיכך הם עדיין מנסים להכתיב מציאות ואינם רוצים באמת בשלום.
בתקופה הקרובה, על ישראל להציג שתי סכמות (מפות דרכים) להתפתחויות אפשריות: סכמה של תהליך מו"מ ישיר המתקדם לשלום
בתום לב, וסכמה למצב שבו אין תהליך של מו"מ ישיר המתקדם בתום לב לעבר שלום (תהליך שיש בו אלימות ו/או צעדים חד-צדדיים). סכמות אלה צריכה ישראל להציג במישור המילולי ובמקביל גם במישור האופרטיבי. במציאות שבה אין תהליך של מו"מ המתקדם בתום לב לשלום, פרושו של המישור האופרטיבי הוא חופש פעולה לישראל המשרת את האינטרסים שלה.
חופש פעולה כזה יכלול: בניה, סיפוח זוחל, הכבדה כלכלית לחץ ביטחוני ועוד - כל הצעדים מכוונים לשתי מטרות מרכזיות: א. הפעלת לחץ על הצד השני לחזור לשולחן המו"מ. ב. מניעת מצב שמקנה לצד השני אפשרות לשנות חד-צדדית את המציאות בשטח; אסור שיהיה גמול לסרבנות שלום. על הקווים האדומים שצריכה ישראל לאמץ ולשמר, עמדתי כבר במאמר קודם (במדור זה) ולכן לא אחזור על כך כאן. במציאות שבה מתקיים תהליך של מו"מ ישיר לשלום בתום לב, יש מקום למחוות על בסיס של הדדיות ולהתחשבות בצד השני ובלבד שאין מדובר בצעדים בלתי-הפיכים.
לסיכום
האתגר החדש לישראל הוא "אסטרטגיית ההמונים". קיים הבדל מהותי בין פעולת אסטרטגיה זו במסגרת מדינה ריבונית קיימת במטרה להביא לשינויים פנימיים בתוכה, לבין הפיכתה לאסטרטגיית לחימה נגד מדינה ריבונית אחרת, כוונה שעליה רמזו אירועי ה- 15.5.11. כאסטרטגיית לחימה, יש לטפל בה בכלים מלחמתיים ולפי תורת לחימה ודוקטרינה מותאמת, ולא בכלים לפיזור הפגנות. אסטרטגיה זו אינה מבטאת מציאות של הפרת סדר שלה נדרשת פעולות שיטור, היא מבטאת תוקפנות מדינית שנגדה דרושה הגנה פעילה ואפקטיבית. במסגרת הערכות מחוייבת המציאות להתמודדות באסטרטגיה החדשה לקראת ספטמבר 2011, ויתכן שאף קודם לכן, חייבת הממשלה להקים מטה פעולה לאומי, שיסנכרן את ההערכות הכוללת. לטעמי, מוטב שימצא מחוץ למשרדים המטפלים כיום בסוגיות הביטחון השוטף, בכדי למנוע מצב של ניגודי עניינים והסחת דעת מאיומים אחרים שלא פסו.
אני סבור שהאיש המתאים לעמוד בראש מטה כזה הוא השר בוגי יעלון, ואליו צריך לצרף איש כלכלה בכיר. אחד מתפקידיו של מטה זה יהיה שת"פ עם המעסיקים, המשרדים הכלכליים בממשלה וההסתדרות, לשם עיצוב הערכות ומענים ברמה לאומית כוללת להתמודדות עם שינויים והתפתחויות במצב הכלכלי על-רקע מיתאר ספטמבר 2011 באו"מ, היה ויתרחש - עם קדימונים או בלעדיהם. לא שינוי מדיניות היסוד של ישראל או התקפלות טוטאלית בנוסח קדימה דרושים לנו כיום; דרושים לנו שינוס מותניים ושכנוע כל הגורמים האחראיים מבית ומחוץ שישראל עומדת ותעמוד על הקווים האדומים שלה, מול כל אסטרטגיה חד-צדדית שהיא.
