לאחר צפייה בסרט
"מי רצח את אבא", לא יכולתי להתעלם מאתגר הקונספירציה שצץ ועלה בסרט. ולו רק משום היותה תעלול אפשרי מתוך רבים, שאותם יזמו משה דיין בלוויית חברו המכהן היום כנשיא המדינה. אלא מאי, דווקא משום עליבותה של ההנהגה הלאומית, תחמנותם של שני הג'ונגלרים, ובעיקר מהישנותם של קלקולי מלחמת כיפור בכל המלחמות שבאו אחריה - ראויה הקונספירציה אם הייתה או לא הייתה, להיחשב כתוספת לאשד אינפורמציה המשבשת דעתם של בני העם בציון.
מקובל לחשוב כי מקור ההימנעות מחקר המלחמה ומהפקת לקחיה, נוצר כשיקול פוליטי בולשביקי נוסח מפא"י - שמא יתגלו מחדלי המפקדים (שהפכו אחריה למפקדי צה"ל), וכפגע ביוקרת המפלגה ובמעמדה. אך לו גם היה בכך שמץ של אמת, דווקא הזהות במחקרי המלחמות שלאחריה, מלמדת על גישה מחקרית (בצבא, בתקשורת ובמערכת האזרחית) שכולה חד-ממדית - בנהייה לחקור ואחר-כך לפרסם את מה שקרה, ללא מתן קמצוץ של דעת לסוגיית "למה זה קרה?".
ומשכך, תחת תפוקת המחקר המייצרת כמות אדירה של אינפורמציה, נדרש לובש מדים ו/או גלימת חוקר, לא כל שכן אזרח מהשורה, לתפקד כשופט הקובע: מי הפחדן ו/או האמיץ, מי זה שהשמיד ככה וככה טנקים ו/או מטוסי אויב, האגף שפעל נכון ו/או זה שטעה, וכדומה. בלי תת דעת כי מפסק דין שכזה, לא ניתן להפיק ולו זג של ענב לחיזוק הביטחון (למשל, ראה את העיסוק העקר בקביעת האשם למחדל - חדירת אזרחים מסוריה למג'דל שמס).
מה שמלמד כי למרות אחריותו לכשל הפקת לקחי המלחמות, מתמיד צה"ל בעשייה חובבנית - הרבה בזכותה של רוח גבית חזקה ומעודדת, הנושבת מכיוונן של מערכות המחקר האזרחיות ומפרשנותה של התקשורת, המחפפות כמותו, וביחד: מסמנות על פגם בסיסי בתרבות המחקר והחשיבה הלאומית.
כתא"ל מיל. חבר בעמותת השריון, זומנתי חודשים ספורים לאחר סיומה של "מלחמת לבנון השנייה", יחד עם חבריי (אלופים, תתי-אלוף, ואלופי-משנה רבים) לאתר השריון בלטרון. שם, אבירי הביטחון שבעברם הטביעו חותם של ממש במלחמות ישראל - האזינו ברוב קשב למפקדי חטיבות שהציגו במיטב עזרי ההמחשה את אירועי הקרבות. משסיים מח"ט את תיאור מהלכי החטיבה, בבחינת מה קרה, הוצגו לפניו שאלות רבות אשר כולן מוקדו לאירועי הקרב. כמו: למה ביצעת איגוף משם ולא אחרת, כמה טנקים ו/או מחבלים נפגעו וכדומה.
מאחר שעשרים וארבע שנים קודם, לאחר מלחמת לבנון הראשונה (משל"ג - מבצע שלום הגליל), צפיתי בדיוק את כשלי המלחמה הבאה (בספר "שיטה אחרת לאימוני הצבא", שנמסר בינואר 1983 לכל קצין קבע מדרגת אל"מ ומעלה), נמנעתי משאלות נקודתיות שכאלה. ולהבדיל: כאשר האחרון במציגים (מח"ט 401) סיים את סקירת פעילות החטיבה ויצא מהאולם, דילגתי אחריו ובטרם יצא מהבניין שאלתי אותו: היכן ואיך קיבלת את הפקודה לכבוש את מרחב ה"סלוקי", ואיך התנהל "נוהל הקרב" בטרם?
וכך ענה המח"ט: "לעת ההיא פעלה החטיבה בגזרה המערבית, והפקודה לשינוי המשימה התקבלה באלחוט - ובדומה, ביצעתי את נוהלי הקרב תוך כדי תנועה". משמע: הקרב האחרון במלחמת לבנון השנייה, עליו החליטה הממשלה במטרה לקזז מאפקט התבוסה - לא תוכנן כהלכה. פקודות כתובות לא ניתנו, וממילא לא הורדו ושוננו ביחידות המשנה. ומה שהתבצע, תאם לנוהל קרב המקובל במקרה הרע בהפעלת פלוגה. מה שהבטיח כי אירוע זה ייכנס לרשימת הכשלים - אחרי קרב סולטן יעקב במשל"ג, שבא בעקבות הקרב בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, וינק את דפוסיו מקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים - שהם רק מקצת מציוני הדרך, בתוואי המשובש.
כנדרש מקצין ציוני, ניסיתי כתא"ל לשכנע את המערכת הצבאית לנוע בנתיב חקירה אחר, וכשלתי. ומאז, כאזרח מהשורה, אני מנסה ונכשל במאמץ לנתב את חוקרי המלחמות לתוואי פרקטי, כזה שיהפוך את הביקורת הציבורית מפסקי דין סתמיים, לגורם שיביא למפנה בהתייחסותו של צה"ל למלחמות ולהפקת לקחיהן. ועל-אף זאת, אני מאמין כי יבוא היום שלאחריו יבינו בני העם היושב בציון, כי ההתמקדות במידע כחזות הכל, מטעה ומזיקה - זולת אם נוקיר ונכיר בו כחומר גלם לשלב ראשוני בתהליכי הפקת הלקחים.
