גם השנה, כמו בכל אחת מהשנים האחרונות, התקבלו במשפחתנו, לקראת יום הזיכרון, שני מכתבי נחמה ועידוד משר הביטחון: האחד בשל האב שנפל במלחמת השחרור ב-1948 והשני בשל הבן שנפל במלחמת לבנון השנייה ב-2006. נוסח המכתבים זהה – מדובר כאילו באותו אירוע ולא בשתי מלחמות שונות לחלוטין באופן ובנסיבות שבהם התחוללו. וזה לא מקרה. כך באמת נתפשות אצלנו המלחמות – מלחמה אחת ארוכה ומתמשכת להבטחת קיומו של עם ישראל. יש המושכים את מלחמת הקיום הזאת אחורה עד 48', יש המרחיקים עד השואה במלחמת העולם השנייה ואם יוצא לכם להאזין לרב צבאי במהלך טקס זיכרון כלשהו, אתם מוצאים עצמכם מובלים אל נבכי ההיסטוריה היהודית עד המלחמות בעמלק. מלחמות ישראל איבדו את הממדים ההיסטוריים של זמן, מקום ונסיבות, המאפשרים להתייחס לאירוע כלשהו באופן ענייני והפכו למין מושג מופשט ומאיים (שכבר הבנו) שילווה אותנו תמיד. אני מתאר לעצמי שקל לו יותר לשר הביטחון לכתוב למשפחה שכולה על הבן שאבד במלחמת קיום מאיימת וחסרת פנים, מאשר באיזו מלחמה מוגדרת שריח חריף של רשלנות ושיקול דעת מוטעה של מנהיגים עולה ממנה.
"באוגוסט 1982 התפאר מנחם בגין בהישגיה של מלחמת לבנון והציגה כ'מלחמת ברירה', משמע: מלחמה יזומה ייחודית שנעשתה לא מתוך כורח ביטחוני או מדיני, אלא מתוך בחירה חופשית" (עד כאן ציטוט מקטע ב'גוגל'). תהליך הברירה הוא בחירה מתוך מבחר של אפשרויות. בהצהירו שיצא למלחמת לבנון הראשונה מתוך בחירה חופשית, הצהיר בגין למעשה גם שהיו בפניו ברירות אחרות למשל - שלא לצאת למלחמה כלל, או לצאת למלחמה קצרה יותר או ארוכה יותר, או לבחור בין הגעת הכוחות עד הליטני לבין הגעתם לביירות. בניגוד ל"מלחמת אין ברירה" בה מונחת חרב על צוואר והאפשרות לבחור בין ברירות שונות מוגבלת, כאן, ב"מלחמת ברירה", שבה התפאר בגין ב-82', הייתה לו אפשרות לבחור לאיזה סוג מלחמה ואם בכלל יוציא את עם ישראל, והאם נכון יהיה להקריב במהלכה 670 לוחמים. לפי האופן שבו הגיב בגין, עם התארכות המלחמה, על מספר החללים המטפס ועולה, לא בטוח שהיה חוזר ומתפאר על הבחירה שעשה אם הייתה ניתנת לו ההזדמנות.
11 שנה קודם לכן, בראשית 1971, הצהיר שר הביטחון משה דיין כי "טוב שארם א-שייח' בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח'". הוא ביטא בכך לא רק את סירובה של ממשלת
גולדה מאיר ליוזמת השלום של סאדאת (שהוגשה בפברואר 71' לאחר מלחמת ההתשה) אלא גם הלכי-רוח בקרב חלקים נרחבים בציבור. ההמשך ידוע: פרצה מלחמת יום הכיפורים האיומה על אלפי קורבנותיה ושארם-א-שייח' שוב לא בידינו. אם היה שר הביטחון מצהיר כי "טוב שלום בלי שארם-א-שייח' משארם-א-שייח' בלי שלום" וממשלת גולדה הייתה נוהגת בהתאם, ייתכן מאוד שהמלחמה האיומה הזאת לא הייתה פורצת כלל. תאמרו: "זאת חוכמה שלאחר מעשה, חוכמת ה'אם' וה'אילו'". או.קיי, נפנה אפוא למלחמה שעדיין לא פרצה. ממשלת ביבי אומרת כי "טוב חברון בלי שלום משלום בלי חברון" וגם נוהגת בהתאם. במלחמה שתפרוץ יפלו חללים רבים ובסופה חברון גם לא תהיה בידינו. יקום אז הורה שכול ויאמר שאם הממשלה הייתה מצהירה כי "טוב שלום בלי חברון מחברון בלי שלום" וגם נוהגת בהתאם, ייתכן מאוד שהמלחמה האיומה הזאת לא הייתה פורצת כלל. יאמרו לו: "זאת חוכמה שלאחר מעשה, חוכמת ה'אם' וה'אילו'". או.קיי, הוא יאמר, נפנה אפוא למלחמה שעדיין לא פרצה...
בשונה ממדינות רבות אחרות, החליטה מדינת ישראל להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. ההצמדה באה לבטא את מחיר הדמים הכבד שבו הושגה העצמאות. בשנים האחרונות, מסיבות רבות, נחלשת משמעות הקשר בין שני המועדים, וערבי העצמאות עשירי התוכן משנות המדינה הראשונות הופכים בהדרגה לפיקניקים משפחתיים נעימים ושמחים (המבטאים למען האמת חיים של חברה בריאה ומבוססת). הגיע הזמן להפריד בין הדבקים וליצור מעבר נורמלי בין עצב לשמחה. ואז, אם לא ייאלצו אנשים להיחפז במוצאי יום הזיכרון ולהניח פחמים על מנגל, ייתכן שיתפנו להרהר בשאלה על מה הבחורים נופלים.
