מתחילת דרכו הפוליטית של
עמיר פרץ בכנסת, בשנת 1988, הוא פעל למען אינטרסים המנוגדים לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. תחת רטוריקה "חברתית", שבזכותה היה מזוהה עם הכוחות הסוציאל-דמוקרטיים בפוליטיקה הישראלית (ובשלב מסוים אף הנהיגם), התברר שמדיניותו חתרה לפרק את הכוח חברתי שבשמו דיבר ואותו ייצג.
בתחילת דרכו בכנסת, הוא הבין שקידום הקריירה הפוליטית שלו יסתייע אם יחבור לקבוצה שנודעה בשם "השמינייה", קבוצה של אנשי פרס, שפעלה במישורים שונים כנגד מנהיגותו של רבין. ב-94' נרתם פרץ למסעו של רמון להחלשת ההסתדרות, כפועל יוצא של חיסול עקרון הכלליות שלה. עיקרון הכלליות, יש לזכור, היה העיקרון המכונן של הסוציאליזם הציוני מראשיתו. שבירת כלליות ההסתדרות קידמה דווקא את ה"תצ'ריזם" בישראל, שפרץ התיימר תמיד להילחם נגדו.
כיושב-ראש ההסתדרות הגיע להישגים דלים. בהמשך השתמש פרץ בכוחו כיושב-ראש ההסתדרות כדי להקים מפלגת פועלים חדשה בשם "עם אחד", שהתמודדה כנגד מפלגת העבודה. בעוד פרץ נמנע מלקחת חלק בממשלת "העבודה" בראשות ברק, הוא לא היסס לצרף את "עם אחד" לממשלת הליכוד. כשהבין ש"עם אחד" איננה הפלטפורמה לכיבוש השלטון, הקים לזמן קצר תנועת קש בשם "אדם", ששימשה אותו לכבוש את הנהגת מפלגת העבודה, בין היתר באמצעות "מפקד ארגזים" שבו מחצית מטפסי המתפקדים נפסלו.
לאורך שנותיו בפוליטיקה כנציג ה"חברתיים", התבלט באי-עשייה פרלמנטארית, דבר שהגיע לשיאו בקדנציה הנוכחית. אך גם כאשר עמד בראש "עם אחד" זכה פרץ בתואר המביך "אלוף ההיעדרויות מישיבות הכנסת". בהמשך, כיושב-ראש מפלגת העבודה וכשר ביטחון, התנגד ל"מפת הדרכים", ותמך בתוכניות שלום עקרות. בתקופה שבה היה ברק יושב-ראש המפלגה, עמד פרץ במרכז "המורדים", שבשם הדמוקרטיה המפלגתית סירבו לקבל את החלטות מרכז המפלגה, ופעלו כנגד היושב-ראש הנבחר במטרה להדיחו. כשהתברר לפרץ שכיבוש מפלגת העבודה בשנית איננו אפשרי בתנאים הנוכחיים, התכוון לעבור למפלגת "קדימה".
ב-13 בינואר התפרסמה בעיתונות ידיעה שלפיה עמיר פרץ עומד להצטרף למפלגת "קדימה". מקורביו צוטטו שם כאומרים כי "פעילים רבים של פרץ עברו ל'קדימה'". גם בתקשורת המשודרת הארצית דובר על כך כעל עניין שאין ספק לגביו. ארבעה ימים מאוחר יותר "הציל" ברק את פרץ ואת תומכיו, כאשר פרש בעצמו ממפלגת העבודה והקים את סיעת "עצמאות". כמקובל בשיח הציבורי בישראל, הדגש היה על "הדרמה", על "הבגידה" ועל "האופורטוניזם" אשר בצעדו של שר הביטחון ושל הארבעה שהצטרפו אליו, גם הם מסיבות של "כיסאולוגיה". באווירה זו קל היה לעמיר פרץ, כמו ליתר עמיתיו ב"רביעייה", לשמור על פרופיל נמוך, ולהמתין לשעת הכושר לקראת שובו אל הזירה, כדמות הכריזמטית שתוביל את מפלגת העבודה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
מיותר לשוב ולציין את יכולותיו הארגוניות של עמיר פרץ. האיש ידוע גם בכושרו הרטורי ובכריזמה שלו - אלו הוכיחו עצמם בבחירות לכנסת במרס 2006, אז הצליח פרץ לחדור למחוזות אלקטוראליים שמפלגת העבודה לא הכירה מאז הבחירות של 1959. הכל טוב ויפה. אלא שלקראת הבחירות המקדימות הקרבות ובאות במפלגה, יש לתהות האם פרץ, למרות יכולותיו האישיות והישגיו בעבר, ראוי לקבל שוב את אמון הציבור. האם העובדה שברק "הקדים" אותו בכמה ימים, וחסך מעם ישראל ממשלת ימין קיצוני באמת או הקדמה מיותרת של הבחירות, פוטרת את פרץ, או ליתר דיוק את תומכיו בפועל ובכוח, מחשבון נפש פוליטי?
