האם העשירים ראויים לאהבת הציבור

לסיכום, כמו בחיים הפרטיים אנו מעריכים ואוהבים בדרך כלל את מי שראוי לכך. מי שעושה מעשים כזמרי ומבקש שכר כפנחס, אל ישסה בנו את שליחיו, יפרסם את תרומותיו וידרוש רגש חם מאיתנו. הרשימות, אגב, אינן שלמות ויש רבים נוספים הזכאים להיכלל באחת ואחרים ברעותה.

ברשימה הראשונה מופיע סטף ורטהימר. איננו שומעים חוסר פרגון לאיש שהקים בעשר אצבעותיו את המפעל התעשייתי המפואר ביותר בישראל, מי שהקים מרכזים תעשייתיים בצפון, בתי-ספר טכנולוגיים ואף ישוב פורח בשם כפר ורדים. אנו גאים בו ומעריכים אותו.

איננו שומעים דברי בלע על גיל שוויד, אף הוא מיליארדר, שהקים חברה המספקת שירותים בכל העולם בחדשנות וברמה טכנולוגית ראשונה במעלה. איננו שונאים את אלי הורביץ שלקח חברת תרופות קטנה והביאה למקומות שחברות אחרות רק חולמות להגיע אליהם.

אנו אוהבים את יוסי ורדי, שפרט לאקזיטים מרשימים שביצע בעצמו מסייע לרבים בתחומי האינטרנט ומוציא את שם ישראל לטובה בעולם. כמוהו אבי נאור, שהאקזיט שעשה מממן את עמותת "אור ירוק", שתרומתה למניעת תאונות דרכים עולה על זו של הממשלה.

הטוקבקיסטים אינם תוקפים את משפחות קרסו, חרל"פ, חורש, קז ושחר שעשו מאות מיליונים מייבוא רכב, ואף לא את ברונו לנדסברג שהקים ופיתח את סנו.

המבורגר מחברת הביטוח, פדרמן מהמלונות ותעשיית הייטק למופת, או קאהן מדפי זהב אינם מתלוננים על צינה מצד הציבור. כל אלה התעשרו מעסיקיהם בהם עבדו ביושר, לא ניצלו את הציבור בהנפקות שאיבדו ערך ולא בחוות דעת מוזרות להכשרת עסקות בעלי עניין. לא ניצלו את חוקי המס מעבר לכוונת המחוקק, והלוביסטים שהפעילו, אם הפעילו כאלה, לא תקפו אישית שרים, חברי כנסת, אישי ציבור ורגולטורים שהמלצותיהם או החלטותיהם לא נשאו חן בעיניהם. החשוב ביותר הוא שהם אינם חושבים שהציבור אידיוט, ואינם מנסים לחנך אותנו ולטעון שכל מעשיהם לשם שמיים או "בשביל מדינה". הם מרוויחים, מספקים תעסוקה, משלמים מיסים, ואם הם תורמים הם אינם צועקים זאת מכל גבעה, ואנו איתם.

אנשי הרשימה השנייה הרוויחו אף הם את היחס אליהם. אנו פירגנו ליצחק תשובה כאשר בני גאון חילץ אותו ממלונות אלעד, היינו לצידו כאשר פישמן ועמירם סיוון הביאו לו את דלק, שמחנו איתו כאשר דלק רכב הפכה למעצמה, ומחאנו כף כשנמצא גז בקידוחים. מתי זה נפסק? כשהציע הצעה מבזה לבעלי האג"ח שלו, כשהפר התחייבות חוזית ליאמולי בשוויץ, כשהחל במלחמה לא לגיטימית ואישית, שלא היה לה תקדים, כנגד ששינסקי ושטיימץ, כאשר הפעיל לובי דורסני בכנסת ובתקשורת שבו טען שמאבקו הוא למען טובת המדינה והראה בכך שלדעתו הציבור מטומטם, כאשר הציע שבמקום לשלם תמלוגים או מס לאוצר המדינה יתרום לפי שיקול דעתו, כאשר ניסה להעלות את מחיר הגז לחברת חשמל ולכולנו תוך ניצול הקשיים באספקת הגז המצרי, וכאשר החליט שעל בנו להתחתן בחתונה מנקרת העיניים ביותר מאז קום המדינה, ודווקא בשדה חקלאי וללא אישור המינהל. גם לא הבנו מדוע ביקש אישור לצורך זיכוי ממס על חלק מהוצאות החתונה.

את לב לבייב הכרנו כשרכש את אפריקה ישראל והזדהינו איתו מול היחס המתנשא שזכה לו מהאליטות דאז. שמחנו על הצלחותיו בנדל"ן וביהלומים. הפסקנו כאשר רכש את הבית היקר ביותר בלונדון להתחמק מהמס הישראלי, ועוד פחות אהבנו אותו כאשר ניסה להתחמק מהתחייבויותיו לבעלי אגרות החוב שהשקיעו אצלו את ממונם.

יחד איתו פחתה במשהו אהבתנו גם לבן דב למרות היוגה והבודהיזם, וגם לבני שטיינמץ וחברותיו, המנסים לגלגל על הציבור את חובות חברותיהם מבלי להביא כסף מן הבית ובמקביל מבצעים רכישות חדשות.

גם נגד האחים עופר לא היה לנו דבר עד פרשת התרומה שלא הייתה למוזיאון תל אביב, התמלוגים הבלתי סבירים בים המלח, הלחץ להפעלת מכרה בסיכון בריאותי לתושבי ערד, מניעת התארגנות פועלים במפעליהם ועתה עסקות חשאיות עם אירן.

את נוחי דנקנר אהבנו כאשר הקים את ישראייר ואחר-כך השתלט על אי.די.בי והראה למשפחה כי הוא יכול לבד. האהבה הצטננה קצת כאשר בסיוע חוות דעת מוזמנת העביר את עסקי התיירות הכושלים שלו לחברה הציבורית, כאשר ראשי חברת שופרסל שלו נחקרים על דיכוי ספקים, כאשר הוא מסרב לשתף את הציבור בפרמיה לסינים ועושה זאת רק בהוראת בית המשפט, ואולי גם כשראינו בתחקיר טלוויזיוני כי ביישובי הדרום הרחוקים מחירי המוצרים בשופרסל לקראת הפסח עלו בשיעור ניכר על המחירים במרכז, בנימוק ששם אין תחרות.