כאשר אין מה לספר על העתיד, כאשר ההווה המאולתר מתנהל מעצמו, כל שנותר הוא לנבור בעבר ולהחיות מתוכו שדים. הימין שלנו נדבק בחיידק ה"משילות" הטורף. עקב כך הוא אסר מלחמה על "אויב קל", השמאל שלנו, הוא מתמקד בהכאתו ובכתישתו.
בהיעדר כלי חזון ותקווה, התחמושת שנותרה בידיו היא פתיחת חשבונות עבר, הטיית השיח מהעיקר אל הטפל: עשיית חשבונות "נוקבים" עם פרשיות עבר או גירוד צלקות שהגלידו, ודימומן כדי להזרים "דלק לתבערה", כדי לעורר מחלוקות שיטו את שיח האזרחים, יפרידו את המחנות, ילעיטו את הציבור הרעב במזונות סרק בשנאות. הציבור יוציא את תסכוליו ויפנה את זעמו לקרבות עקובים מדם, ויניח לשלטון לשלוט. הימין יתקוף ויתחשבן, השמאל יעסוק במגננה, וימצא הפורקן לחוסר השקט הטבוע בו בהתכתשות עם הימין. והמלכות תמשול וכדרכה תאלתר ותשכלל כיבויי שריפות תקשורתיים.
השד העדכני שנשלף מתיבת העבר הוא פרשת אלטלנה. אותה נחתת נשק שרכשו לעצמם ארגוני הפורשים בשלהי מלחמת השחרור, והיה קשה להם מאוד להיפרד ממנה ולמוסרה, כך סתם ובחינם מבלי לגזור לפחות קופון פוליטי, לידי הממשלה הנבחרת הצעירה, או לצבא ההגנה לישראל, כי הם היו אז בסך-הכל האופוזיציה הנבחרת אך הדחויה.
לבן-גוריון שעמד בראש, היו חסרונות, אבל היה לו יתרון גדול: היכולת להתמקד בעיקר ובמה שחשוב לעתיד העם והמדינה שבדרך. הוא הקריב את הפלמ"ח שלו בשיא תהילתו, כדי שיוכל לפרק את ארגוני הפורשים ולהקים צבא אחד ממלכתי. כשזאת המשימה שעומדת בפניו, ולאחר שספג ביקורת נוקבת מדלי-חזון על פירוק הפלמ"ח, הבין בן-גוריון המנהיג, כי אין לו כל דרך אחרת, מלבד כניעה מוחלטת של נחתת הנשק ומסירתה לצה"ל.
מנחם בגין, שהיה אז מנהיג חולם ותמים ונאמן לחברי האצ"ל, שגם סיכנו את חייהם וגם נודו כפורשים, חסר אז את האומץ למנוע מהם את העונג המסוכן בשכרון הפגנת העוצמה והגאווה הקבוצתית. ברגשנותו הוא לא ידע מה להחליט. בתמימותו הוא לא העריך את נחישותו של בן-גוריון וגרר אותו ואת עצמו למבחן מסוכן ומיותר.
התוצאה הטראגית זכורה וידועה ואחראים לה באותה מידה, בגין חסר המנהיגות ובן-גוריון המנהיג. באמצעות אירוע אחד אכזרי וחסר פשרות חסך בן-גוריון המנהיג לעם ישראל סדרת התכתשויות עקובה מדם בגין החשבונות הפתוחים והטריים, שהיו אז בין חברי ההגנה לחברי ארגוני הפורשים.
דוד בן-גוריון, המנהיג הנחוש והממוקד, נטל על עצמו את מלוא האחריות לאירוע מתחילתו ועד לסופו אז, וכך צריך להיות גם היום!
בנימין נתניהו, ה"מנהיג" החששן השורד והמאלתר, החליט מהסיבות שציינתי בפתיחה לכנות את הרוגי האצ"ל "נרצחים!".
כך כותב
יוסי שריד ברשימתו האחרונה בהארץ: "אם יש 'נרצחים', הרי שישנם גם 'רוצחים', והלא הם בן-גוריון ו
יצחק רבין". יוסי שריד טוב מאוד בהתחשבנויות מהעבר, ולכן הוא שולף בלי מאמץ מיוחד, סדרה של אירועים שמתחילה במאורעות שנת 1937, שאת כולם ניתן לכלול בלי קושי בהגדרה של "רציחות". רציחות של ערבים, רציחות של אנגלים, רציחות של יהודים. מסקנתו הבלתי כתובה של שריד היא, שאם בן-גוריון ורבין "רצחו" בשנת 1948, הרי שבגין ושמיר "רצחו" הרבה יותר החל בשנת 1937 ועד שנת 1948. "אתם רוצים להתחשבן על רציחות? בבקשה", אומר שריד לימין, "אני אזכיר לכם את מה שאתם מנסים להשכיח מאתנו מתחת המילה המכובסת 'מרי'. איך כתוב בתלמוד, "הגונב מגנב פטור"? "תנו רבנ"ן הרוצח רוצח פטור על אחת כמה וכמה".
נתניהו, מנהיג מפלג וחסר אחריות, זרק כטיפש אבן למי הביצה, שריד לא עמד בפיתוי והוסיף משלו לעכירות הביצה. עכשיו כולנו "נתבחבש" במימיה של הביצה. שוב יצופו להם המשקעים מתחתיתה ושוב ייפלטו לאוויר העולם גזי הביצה המצחינים מעברנו. נתעסק לנו במרץ בסרחונות הישנים של עברנו, במקום להתמקד במה שבאמת חשוב לעתידנו. אחח, כמה חסר לנו מנהיג "רוצח" כבן-גוריון בימים אלה.
