ספרה האוטוביוגרפי של נטשה קמפוש, "3096 ימים" (בהוצאת כנרת) הותיר אותי בתחושה שמילים אינן יכולות לתאר, וכל ניסיון לבטא במילים את תחושת ההתפעמות לנוכח יכולתה של נערה צעירה וחסרת ניסיון-חיים להתמודד עם מניפולציות של מפלצת שכלאה אותה ושיעבדה אותה, יישמע כקלישאה. גם כשאני רוצה לכתוב "נצחון הרוח" אני נזכרת בשימוש שעשו הנאצים במשפט הזה (רק החלף את הרוח ברצון) ומבינה עד כמה ניתן לעשות מניפולציות באמצעות מילים, ועד כמה מילים קטנות מכדי להתפעם, ולתאר את התחושות שעלו בעקבות הספר. ובכל זאת. אנסה לתאר מספר נקודות שעלו במחשבתי בעקבות קריאת הספר, ספר שייתכן שרבים רכשו מתוך ציפייה לתיאור פורנוגרפי-משהו של סבל, אך לטעמי טומן בחובו מסרים חברתיים רבי-משמעות.
רוח האדם בעצם ימים אלו עולמנו מוצף במרפאים רוחניים, מטפלים אלטרנטיביים, מאמנים אישיים ושאר מזבלי-שכל שמפרסמים את עצמם תחת כל עץ רענן, ומספרים לך שבאמצעות "משפטים נכונים", "חשיבה חיובית" ו"שינוי גישה", כל אדם יוכל להגיע ל"מצב הרצוי" שלו, לקבל החלטות, להגשים יעדים, לשפר את ה"זוגיות" וכהנה זיבולי שכל. בתוך כל התעשיה הזו יש אנשים מופלאים, אין ספק, אבל התעשיה כולה מעוררת ריח חזק של דירות נופש באילת, מן הסוג הגרוע ביותר ("קלאב הוטל"), שהאופן שבו רוכשיהן נחתו על קרקע המציאות, הוא כבר היסטוריה של התפכחות צרכנית.
ובכל זאת, כשקוראים את ספרה של נטשה קמפוש, אשר החוטף שלה שלל ממנה את הכל, לבד מיכולתה לחשוב (וגם את זאת הוא ניסה, במניפולציות אכזריות), קשה שלא להתעלם מיכולתו של האדם לנצח מצבים בלתי-אפשריים באמצעות המחשבה ובאמצעות הרוח; נטשה קמפוש הייתה חשופה להתעללות קשה ואכזרית, שכללה מניפולציות נפשיות שנועדו להתיש את נפשה ולשבור את רוחה, ולאיין את יכולתה לחשוב כאדם עצמאי בעל זהות, ובכל זאת השתמשה בטכניקות של חשיבה חיובית (כן, המילה הגסה הזו מתעשיית ה"רוחניות בגרוש" וה"צמיחה האישית") כדי לשרוד את התופת.
כשהתוקף פמפם לה שוב ושוב כי בחוץ אף אחד אינו מחכה לה, כי הוא "עשה לה טובה" כאשר נטל אותה תחת חסותו, וכי היא לעולם לא "תסתדר" בעולם שבחוץ (לרבות מניפולציות אכזריות יותר שימנעו ממנה לברוח, כגון לאלץ אותה לעבוד בביתו חצי עירומה תוך ידיעתו שלעולם לא תברח במצב כזה), נטשה גמרה אומר בליבה להתגבר על המניפולציות שלו באמצעות החשיבה. היא רשמה לעצמה פתקים קטנים ובהם עודדה את עצמה: "אני אברח", "כאשר הוא אומר לך שלא תסתדרי בחוץ אל תעני לו", "אל תשימי לב אליו כאשר הוא מוריד את הדימוי העצמי שלך". מה שנראה לנו אולי כמניפולציה גסה של תעשיית ה'רוחניות בגרוש', הציל למעשה את חייה של נטשה.
כשדיכוי הגוף שובר את הרוח, שאריות הרוח החופשית יכולות להציל את הגוף היכולת שלה לכתוב לעצמה פתקים שבהם היא מעודדת את עצמה באמצעות מסרים חיוביים, כדי להתגבר על המניפולציות הנפשיות של התוקף, עשתה את שלה, ובסופו של יום, לאחר כמה ניסיונות בריחה כושלים (היא יצאה עימו לעולם שבחוץ אך הייתה אחוזת אימה מכדי לפנות אפילו לאדם אחר, מחשש פן תיענש על ידו באכזריות אם הניסיון ייכשל), זה התרחש: באחד הימים, לאחר המון ניסיונות כושלים לברוח (ניסיונות שהסתכמו במבט אומלל אל אנשים זרים בחוץ, כאשר התלוותה אליו לסידורים בחוץ, תוך שהיא מאוימת שהוא יפגע פיזית ויהרוג את כל מי שינסה לעזור לה), משהו בגופה עשה זאת לבד.
נטשה ניקתה את מכוניתו של פריקלופיל בשואב אבק, תוך שהוא התרחק קמעה כדי להשיב לשיחת טלפון - מישהו מבקש לשכור את הדירה ששופצה בעבודת הכפייה של נטשה (פריקופיל שיפץ דירות והשכיר אותן לפרנסתו), ובאותו רגע התרחש הבלתי יאומן - מעין רגע מכונן המציג לנו הוכחה בלתי ניצחת לרוחו של האדם - היד שלה ניתקה כמו מעצמה מאחיזת שואב האבק וגופה החל לרוץ החוצה, תוך שהיא נוטלת סיכון אדיר, שהרי היא הייתה נתונה להתעללות אכזרית במיוחד מצד הפוגע, פריקופיל, הייתה מורעבת, מוחלשת, מותשת נפשית וחבולה פיזית (עקב מכות קשות, הרעבה, כליאה ממושכת שמחקרים מראים כי פוגעת בתפקודים קוגניטיביים).
מצבה הפיזי והנפשי הרעוע שיחקו לרעתה, רוב הסיכויים היו שאם תרוץ, רגליה ייכשלו; שאם תנסה להתמצא בדרכים, תאבד בשל כשלים קוגניטיבים שנבעו מחבלות ראש מצד הפוגע, כליאה ממושכת שפוגעת ביכולת ההתמצאות במרחב, חשיפה לרעשים ולאור מנורה בלתי פוסק - שיטת עינוי שנקט נגדה כדי לפגוע ביכולותיה הקוגניטיביות.
נטשה פתחה במרוץ אמוק שנועד לכישלון - שהרי אם הפוגע היה תופס אותה, הוא לא היה הורג אותה, משהו שהיה יכול להוות את ישועתה. הפוגע של נטשה מעולם לא היה מעז להרוג אותה, כי נפשו החולנית והמעוותת ניזונה מצפייה בה, עובדת בפרך, חצי עירומה, חבולה, קירחת ומוכה, בביתו, תוך שהוא מסביר לה איך לנקות ולבשל "כמו שצריך". נפשו החולנית והמעוותת ניזונה מן הצורך להכות אותה, להשפיל אותה, לגעור בה ולצעוק עליה כל אימת שלא ביצעה את עבודת הכפייה "כמו שצריך" (ואפילו לא היו סטנדרטים קבועים ובכל פעם מחדש "כמו שצריך" השתנה לפי הגחמה, כך שלא היה לה אפילו צפי של מכות).
פריקלופיל היה מותיר אותה בחיים ומגביר את העינויים, ולכן היא המשיכה לרוץ, וכשנתקלה באנשים והתחננה בדמעות להשתמש בפלאפון שלהם כדי להתקשר למשטרה, חזותה מעוררת הרחמים לא עוררה בהם כל שמץ של מצמוץ עפעף, והם התעלמו: היא רצה בכל כוחה דרך כמה חצרות בתים והתדפקה על דלתות, אחוזת אימה שהסדיסט כבר משיג אותה, ואנשים דחו אותה ולבסוף, כשאישה בת 71 פתחה את דלתה ושמעה את קריאת העזרה
"אני נטשה קמפוש, הזעיקי משטרה" האישה דרשה ממנה להמתין בחוץ, מה שחשף אותה ללכידה מחודשת מצד התוקף. אלוהים רצה, והמשטרה הגיעה טרם הגיע התוקף, והיא נלקחה לחקירה (!!!) לצורך וידוא זהותה, וזאת במקום לאפשר לה לנוח נפשית כמה ימים, ואז לחקור אותה, עניין מטריד כשלעצמו.
שיתוף הפעולה של הסביבה עם מעשיו החולניים של פריקלופיל זהו היבט נוסף מטריד של הפרשה - שתיקת הסביבה.
על-פי הספר, ניתן היה לאתר את נטשה מספר חודשים לאחר היחטפה, בזמן שההתעללות הייתה בראשיתית ומתונה, ולחסוך ממנה את הזוועות, זוועות שהתרחשו תודות להתעלמות המשטרה ממידע קריטי וחשוב שהיה בו כדי להוביל בוודאות אל התוקף, מה שלא מותיר ספק שמשטרת אוסטריה אשמה לא פחות בגיהנום שעברה נטשה, מאשר הפדופיל עצמו;
אך דומה כי שמונה שנות הגיהינום שעברה נטשה, שירתו עוד יותר את הציבור האוסטרי שזכה לסיקור תקשורתי סנסציוני וחודרני של פרשה צהובה, עם אלמנטים פורנוגרפיים מרומזים - נטשה, מתוך
כבוד עצמי (כזה שליווה אותה לאורך כל הפרשה ובמסגרתו סירבה לכנות את הפוגע שלה "אדוני" או לרדת על ברכיה, לדרישתו, חרף המכות שהפליא בה בכל פעם שסירבה), סירבה לדבר על ההתעללות המינית שעברה
"זו פיסת הפרטיות שאני רוצה לשמור לעצמי".
כשנה לאחר חשיפת הפרשה התגלו בביתו של פריקלופיל תקליטורים שאינם מותירים ספק כי היא עברה התעללות מינית על ידו ועל-ידי חבריו, אך משטרת אוסטריה החליטה להשמיד תקליטורים אלו
"כדי למנוע שערוריה פוליטית". הכחשותיה הגורפות של נטשה כי עברה התעללות מינית, ניתן להסיק, לא נועדו אלא לשמר את כבודה, אלמנט מרכזי שליווה את התמודדותה בשבי, כאשר סירבה לכרוע על ברכיה לפניו או לכנותו 'אדון', למרות שנאלצה למעשה לשרת אותו בכל עבודות הבית, כשהוא כופה עליה לבצע זאת עירומה למחצה כדי להעצים את אלמנט ההשפלה, יחד עם טקסי השפלה רבים;
סירובה של נטשה לא רק לאזכר התעללות מינית, אלא הכחשותיה הנמרצות, אם כן, היו הדרך היחידה שלה להגן על עצמה מפני מציצנות התקשורת, וההכחשה המכוונת, לא הייתה אלא דרך מתריסה שלה לשמור על כבודה, עניין מעציב, שכן למעשה, היא הייתה נתונה להתעללות אכזרית פי כמה ממה שהייתה מוכנה להודות בה.
הסיפור של נטשה הוא סיפור עצוב על שתיקת החברה, אם לא תרומתה הפעילה לטראומה של נטשה, שכן היא נלכדה משום שהייתה ילדה חסרת ביטחון עצמי, כאשר חוסר הביטחון העצמי שלה נבנה בהתמדה על-ידי הוריה והחברה מסביבה, שנהגו לנדותה, להשפילה ולהתעלל בה. זוהי אותה חברה שהמשטרה שאמורה לשמור על בטחונה לא נענתה לקריאת אזרח, כמה שבועות לאחר החטיפה, שהייתה יכולה לסיים את הפרשה, וזו אותה חברה שהתקשורת החופשית שלה התעללה בנטשה בדרכה שלה - חיפשה סיפור פורנוגרפי שבמרכזו נטשה היא קורבן אסיר תודה, ומשסירבה נטשה להיות כזו, היא נודתה על-ידי התקשורת, שזעמה על כך שנטשה "מעזה" למנף את הפרשה לצרכי כסף ופרסום.
הענישה הציבורית כלפי נטשה שסירבה להיות קורבן נטשה, על-פי המסופר בעיתונות, הרוויחה כסף רב, הן ממכירת הזכויות לסיפורה, הן מראיונות, והן מהליך משפטי שבמהלכו דרשה, כפיצוי נזיקי, כי ביתו של הפוגע יועבר לרשותה, דברים שמעידים על יכולת ההישרדות שלה, אך נתפסו בעיני הציבור כעדות ל... קשה לומר מה, אך הציבור לא אהב קורבן שיודע כיצד לשקם את עצמו. נטשה סבלה כל חייה מתלות משפילה באחרים, ראשית בהוריה, שלא בדיוק ידעו כיצד להתמודד עימה, והתנהגותם כלפיה גבלה בהתעללות נפשית (אמה התעללה בה בשל הרטבות לילה, מה שגרם לה להרטיב יותר, והוביל להתעללות של ילדים), ולאחר מכן, תלות בחוטף. גם לאחר ששוחררה, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שטיפלו בה שחררו בלא הרף - בניגוד לחובתם האתית - הודעות לעיתונות בדבר מצבה הנפשי, דבר שאסור להם לעשות.
נטשה עברה התעללות קשה, והגם שנדמה היה בראשית כי היא מתמודדת היטב, בהמשך היא צפויה לנסיגות קשות במצבה הנפשי, שימנעו ממנה מסוגלות לתפקד, וידרישו אותה לטיפולים נפשיים יקרים, שייתכן שלא תרצה לקבל מאותה ממשלה שמספקת לה טיפולים ללא תשלום, אך היא זו שבמחדלה הפקירה אותה; הכסף העומד לרשותה - שהשיגה בתבונה כאשר דרשה, ובצדק, כסף תמורת ראיונות ופרסום סיפורה, וכן כי בית התוקף יעבור לבעלותה - הוא הסיכוי היחידי שלה שלא להיות תלויה באחרים, והדרך היחידה שלה להגיע לעצמאות כלכלית שתאפשר לה לנהל את חייה, כקונטרה לשיעבוד בו הייתה נתונה, ולממן טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי פרטי, שעוד תיזקק לו בהמשך, כאשר המטפלים בה יקבלו את שכרם ישירות ממנה, וכך לא יגלו חובת נאמנות לעיתונות במקום לה.
פני החברה האנושית כפני הסוטה הסדיסט פריקלופיל נטשה הפכה לשנואת התקשורת, מפני שסירבה לספק את הסחורה - היא לא ישבה בתוכניות אירוח, מתייפחת בדמעות ומספרת על אקטים מיניים כפויים שביצע בה פריקלופיל, הגם שלכך הקהל השתוקק, שכן ישנם אנשים אשר אינם מודים בפני עצמם שהם אוהבים לצפות בפורנוגרפיה, ועושים זאת רק כאשר הפורנוגרפיה מכונה 'חדשות', 'תוכנית אירוח', 'ריאליטי' או 'סרט דוקומנטרי'.
נטשה סירבה בתוקף לספק לציבור סחורה זו, הגם שאין כל ספק כי ההתעללות המינית שעברה הותירה בה צלקות קשות משניתן לדמיין, ואין כל ספק שהיא זקוקה לאוזן קשבת ולתמיכה - היא נבונה מספיק, גם אחרי ההתעללות המחרידה שעברה שהייתה משבשת את נפשו של כל אדם אחר, שלא לבקש תמיכה בתחום זה מכלי התקשורת, שהיו ממשיכים את ההתעללות המינית שפריקלופיל החל, אך תוך התחסדות ומצג שווא הבעת עניין במצבה כאשר העניין המרכזי אינו אלא קשור-רייטינג ופורנוגרפי;
נטשה הפגינה, בסירוב זה, את אותו כבוד עצמי אשר ליווה אותה מילדות - החל בהחלטה שלה, בגיל צעיר, לעמוד ברשות עצמה בגיל 18, החלטה שמעולם לא שיערה מה תידרש לעשות לצורך כך, דרך סירובה, שעלה לה במכות מסכנות-חיים, לכנות את הפוגע 'אדוני', או לרדת על ברכיה לפניו, וכלה בסירובה להפוך קורבן מחמד של התקשורת המספקת לה דימוי שביר של קורבן, והזדמנות לצפות בפורנוגרפיה תוך תחושה שצופים בתוכנית אירוח: במקום לספק תיאורים על אודות התעללות מינית, משהו שכולם ציפו לקרוא בשקיקה תוך התחסדות והצגת מצג שווא של התעניינות בנטשה, 'הסתפקה' נטשה "רק" בתיאורים על אודות התעללות נפשית, ובכך איכזבה את ציפיותיו הצהובות של הקהל בשלושה מובנים:
א. היא תיארה התעללות נפשית בלבד וסירבה לדבר על ההתעללות המינית, ובכך הותירה את הקהל עם תאוותו הפורנוגרפית בידו.
ב. היא סירבה לאמץ את תפקיד הקורבן הסטריאוטיפי שיוחד לה, לרבות סירוב לאמץ את האבחון הנפשי של "תסמונת שטוקהולם" והתעקשה להגדיר את הסיטואציה בכוחות עצמה, תוך שהיא מסרבת לצייר את החוטף כרע מוחלט, ומציירת גם צדדים טובים שבו ומודה שהיא חשה כלפיו רגשות, בהיותו האדם היחידי שליווה אותה במשך שמונה שנים מכריעות בחייה. סירובה להיכנס לתפקיד הקורבן הסטריאוטיפי בא לידי ביטוי גם בצעדים נבונים שעשתה כדי להתבסס כלכלית (מכירת ראיונות והשגת הבית), כדי להפוך עצמאית כלכלית, ולאבד תלות בכל איש זולת עצמה, ובהשתקמותה המהירה בניגוד לציפיות, כאשר מינוף המקרה שלה לפרסום תקשורתי, אקט מותרס של עצמאות, הכעיס את הקהל שציפה לקורבן מתבכיין ומסכן.
ג. ספרה לא היה השתפכות יללנית של קורבן התעללות אלא ניתוח מתבונן-מן-הצד ומושכל של החברה שלנו, תוך שהיא מנתחת פסיכולוגית את המצב החברתי, את אישיותו של החוטף, את מצבה שלה, ותוך שהיא משרטטת כתב אישום נוקב נגד החברה, הן משום שהמשטרה לא מילאה תפקידה והתרשלה באיתורה לאחר מספר שבועות, חרף הראיות הברורות שסופקו לה, והן משום שלשיטתה (עימה אני מסכימה) פריקלופילים הם בכל מקום:
דווקא ההתעקשות לצייר את הפן הנפשי שבהתעללות מקרב את החוטף פריקלופיל, לדמויות שמוכרות לנו בסביבתנו - השליטה הכפייתית בה, תוך קפריזאות ודרישות סותרות, וחשיפתה לענישה פיזית כל פעם שלא מילאה אחר הוראותיו, שמעולם לא ידעה מהן אלא בדיעבד כאשר חטפה מכות בשל אי-מילוין, דרישותיו שתתייחס אליו בכבוד כאל 'אדון', כמו גם השיעבוד הרגשי שלה בעצם הצגת ההתעללות בה כמעשה שנעשה "לטובתה", כל אלו התנהגויות שחלקים מוקטנים מהן אנו רואים בסביבתנו היומיומית - בוסים עם שגיונות, שלעולם לא נבין מה הם רצו מאיתנו אלא ברגע שבו יתפרצו עלינו בפרץ צעקות בלתי נשלט; בעלי סמכות המתעמרים בנו "לטובתנו"; אנשים המפעילים כוחנות ושליטה כדי לאלץ אותנו לספק להם תחושה מזויפת של כבוד, מתוך חולשתם הנפשית אך תוך הפעלת סמכותם וכוחם היחסי עלינו - התנהגויות כמו של פריקלופיל אנו מוצאים בשפע בחיי היומיום בקרב דמויות סמכותיות, שלא לדבר על הממשלה, אשר מתעמרת באזרחים בשם טובתם, ותוכנית
ויסקונסין היא דוגמה בזעיר אנפין להתנהגות פריקלופילית;
אמור מעתה: התעמרות באדם, תוך רמיסת דימויו העצמי והצגת ההתעללות ככזו שנעשית "לטובתו", תוך מחיקת זהותו, ותוך ערעור בטחונו העצמי על-ידי הצגת דרישות קפריזאיות ומשתנות כך שלא זו בלבד שנדרש מן הקורבן לרצות, גם לא מסבירים לו איך לעשות כן, והוא אחוז אימה באופן תמידי שמא עשה משהו 'אסור', היא התנהגות פריקלופילית, ובהרבה אנשים סמכותיים בסביבתנו יש קורטוב מה
פריקלופיליות הזו.
סיכום סיפורה של נטשה, שנכתב מתוך ציפייה של הוצאת הספרים להכנסות באמצעות סיפור פורנוגרפי של התעללות, חטיפה ואומללות, הוא גם סיפור שחרורה - לא רק משום שדרשה עבור סיפורה סכום כסף שיאפשר לה עצמאות כלכלית, אלא בעיקר משום שהתעקשה לספר את הסיפור בדרכה שלה, תוך התעקשות על מתן פרשנות משלה לאירועים ותוך סירוב להיכנע לציפיות ממנה להיכנס לנעלי הקורבן ולפרש את האירועים בדרך שתספק את התקשורת, ממנה היא לא חסכה ביקורת.
הסיפור משקף מצג קיצוני של התנהגות חברתית מקובלת למדי - שליטה בזולת, הקיימת במערכות יחסים כוחניות, ומצויה בכל מקום ואתר בחברתנו; הסיפור מהווה עדות לנצחון הרוח - כשנטשה הייתה בת 12, מותשת מן ההתעללות והכליאה, היא דמיינה את עצמה בגיל 18, וכינתה את נטשה בת ה-18 "האני האחרת", כאשר אותה "אני אחרת" בוגרת שלה הבטיחה לשחררה בגיל 18, וכך עשתה ׁ(היא הצליחה לברוח בגיל 18 תודות לציפייה זו).
קיומו של "חבר דמיוני" בחברה שלנו מהווה סממן לאיבוד השפיות. אנשים שמצהירים על קיומו של 'חבר דמיוני', שאינו אלא יציר דמיונם, יתויגו כ"משוגעים" וימצאו את מקומם באשפוז פסיכיאטרי כפוי. ספרה של נטשה, הממחיש כיצד דמיון של אותה "אני אחרת" סייע לה לשרוד את התופת, מציע נקודת מבט אחרת על יכולת המוח לדמיין, שמתויגת בטעות כ"שיגעון": כאשר המציאות חסרת מוצא, מדכאת וסוגרת עלינו, דווקא היכולת לדמיין, זו שבטעות מסווגת כביטוי ל"שיגעון" יכולה להציל אותנו, בדיוק במקום שהעולם אינו יכול להציע לנו שום דבר ראוי לשמו (ובמקרה של נטשה, זה היה קיצוני): היכולת שלה לדמיין דמות בוגרת של עצמה, אשר תחלץ אותה מן התופת, סיפקה לה את אותם משאבים נפשיים ורוחניים אשר הובילו אותה בסופו של יום להימלט מציפורני התוקף, כנגד כל הסיכויים ובנסיבות שבהן כל התנאים הפיזיים היו נגדה.
