|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אם מנהלים יודעים שצריך להגיד מילה טובה ולתת יחס, הם שוכחים זאת בעת שהם פוגשים את עובדיהם. כאילו מילה טובה עולה ביוקר ● וגם: על ספרו של דן אריאלי "לא רציונלי אבל לא נורא" ● בשוליים: ניסוח מדויק לסיבת כתיבתי בלוג
|
מה עם מילה טובה?
[צילום אילוסטרציה: AP]
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' דן אריאלי כתב את הספר "לא רציונלי אבל לא נורא" ובפרק הראשון שלו הוא מטיף במרץ נגד תשלום תמלוגי-ענק למנכ"לים של חברות וקונצרנים גדולים. התמלוגים אינם תורמים לחברה, אלא רק לכיסיהם של המנהלים - הוא טוען. המשבר, שמוטט את כלכלת ארצות הברית ופגע בכלכלת העולם, מוכיח את התיזה של פרופ' אריאלי. ובכל זאת, מנכ"לים של בנקים שקרסו, חוזרים ומקבלים שוב בונוסים אדירים. כך הוא יכול להסביר בדוגמאות מאירות עיניים עד כמה אנחנו לא הגיוניים בהחלטותינו הכלכליות ובהתנהגותנו בכלל. לכך הקדיש את ספרו הראשון, רב-מכר, "לא רציונלי ולא במקרה".
פרופ' אריאלי הרצה את תורתו בדבר הבונוסים הענקיים והבלתי יעילים בפני מנהלי חברות ומנהלי בנקים גדולים בעולם. הוא מספר, שהם לא התלהבו. אומנם לא פיהקו בזמן ההרצאה, אבל נתנו "הסברים" למכביר מדוע דווקא להם מגיעים בונוסים עצומים.
אם תמלוגים גבוהים אינם התמריץ לעודד אנשים לעבוד יותר, ליצור ולתרום לעסק שבו הם עובדים - אז מה כן? לא מפתיע שהפתרון שהספר מציע הוא שבח, התייחסות, מילה טובה.
תמיד חשבתי כך, אבל כעת קיבלתי חיזוק מפרופסור להתנהגות כלכלית, שמלמד באוניברסיטת דיוק בארצות הברית ובמעבדת מחקר של MIT, שהגיע למסקנותיו אחרי ניסיונות אקדמיים ולא סתם על סמך אינטואיציה. מיהרתי בהתלהבות אל יוסי ידידי, שהיה מנהל כוח-אדם של חברה גדולה במשק, בזמן שעדיין לא קראו לזה "משאבי אנוש", ודיווחתי על הממצא.
"מה חדש? הרי זה ידוע", הפטיר האיש שמסתכל על הנעשה ממרומי גיל שמונים ועוד. "מילה טובה שווה הרבה יותר ממענק, וחוסכת הרבה", פסק.
אם זה כל-כך ברור, אז מדוע המנהלים שלי לא ידעו את זה? - חשבתי. כשהייתי זמן קצר יחסית במעריב, אמר לי כתב ותיק, אהרן פריאל: "אם לא אומרים לך כלום, סימן שהם מרוצים. ידברו איתך רק כשיהיו להם תלונות"...
נדמה לי, שלא רק מנהלים במעריב לא ידעו את האמת הפשוטה הזאת. מנהלים רבים, רבים מאוד, אינם יודעים זאת גם היום. ואם הם יודעים שצריך להגיד מילה טובה ולתת יחס, הם שוכחים זאת בעת שהם פוגשים את עובדיהם. כאילו מילה טובה עולה ביוקר.
כדאי שמנהלים בדרגים השונים יקראו את הספר וילמדו משהו, שכלל לא ברור להם.
|
|
ידעתי, כמובן, מדוע אני כותב בלוג. עכשיו בא פרופ' דן אריאלי וניסח זאת בצורה מסודרת. ציטוט מהספר "לא רציונלי אבל לא נורא". עמ' 87:
"למה בלוגים כל כך פופולריים?
"קודם כל הם מעניקים את התקווה או את האשליה, שמישהו אחר יקרא את מה שכתבתם. ברגע שהבלוגר לוחץ על 'פרסם', פניני החוכמה שהוא הפיק יכולות להיקרא על-ידי כל אחד בעולם ומאחר שכל כך הרבה אנשים מחוברים לאינטרנט, הגיוני שלפחות כמה מהם ייתקלו בבלוג...
"לרוב המכריע של הבלוגים בעולם יש מספר מצומצם מאוד של קוראים - ייתכן שרק האימהות או החברים הכי טובים של הכותבים קוראים אותם. אפילו הכתיבה לאנשים בודדים, בהשוואה לכתיבה עבור אף אחד, מצליחה להניע מיליוני בני אדם לפרסם בלוגים".
|
|
| תאריך:
|
11/07/2011
|
|
|
עודכן:
|
11/07/2011
|
|
יאיר דקל
|
|
בתקופת ממשלת אולמרט פרסם הח"מ באתר זה סדרת מאמרים תחת הכותרת "חתן תחמן" שעסקו בעיתונאות מגויסת [ראה השלושה משמאל]. למה חתן? מפני שבחתן פרס אולמרט לעיתונאות מגויסת עסקינן. למה תחמן? האנטומיה של התחמון מפורטת בכל אחד מהמאמרים בסדרה הזו, שיש לה מכנה-משותף: תמיד המתוחמנים הם קוראי ידיעות אחרונות, עד לאחרונה "העיתון של המדינה". גם למגמת התחמון מכנה-משותף: המשך שלטון קדימה.
|
|
|
|
|
קנאת סופרים תרבה חוכמה, כמאמר הפתגם, אבל לא היא זו שגרמה לפילוג הנורא באגודתם. תשעים שנה אחרי שהקים אותה, ברוב הדר ופאר, מתהפך עכשיו, מן הסתם, חיים נחמן ביאליק בקברו למראה מה שנותר ממנה.
|
|
|
|
|
מאחר ששוב (בפעם המי יודע כמה) עסקת שליט על סף חתימה, לפני שממהרים לחתום על העסקה ההזויה ביותר בהיסטוריה האנושית, כדאי לרענן את מחירה. שמענו הרבה על המחיר, אבל יש מחירים ששכחו לספר לנו. נסקור אותם בקצרה:
|
|
|
|
|
כאשר רוצים לעסוק בשאלה כן ולא לחיות בישראל, מולדת אבות אבותינו, המדינה התוססת והצעירה הנחשקת על-ידי כל יהדות העולם, נכנסים לשאלת השאלות של העם היהודי, אשר היא מורכבת ומסובכת מאוד. האמת היא שאין לכך תשובה של כן ולא, אלא זה נושא המזכיר אינסוף פעמים כי בחיים אין שחור או לבן, יש הרבה אפור!!!
|
|
|
|
|
באוניברסיטת חיפה החליטו לבטל את נגינת "התקווה" מחשש לפגיעה ברגשותיהם של הסטודנטים הערבים הלומדים במוסד. כן, זה אותו המנון שהתנגן אחרי כל מסדר בוקר בבית הספר בו למדנו לא מכבר. זה אותו המנון החוזר על עצמו בטקסי סיום במוסדות ממלכתיים, בבתי ספר, בטקסי זיכרון, בקורסים צבאיים ועוד.
|
|
|
|
|
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
