הערצת הימין ושנאת השמאל, בשילוב עם טינה לזרים, הן תמצית המניפםט שפירסם אנדרס ברינס ברייויק, רוצח ההמונים של נורבגיה. כדי להצדיק את השקפת-עולמו הוא אינו מהסס לגייס במניפסט שלו את ישראל, היהדות והתנועה הציונית כבעלי-בריתו. ברייויק עושה זאת לא בשל אהבת מרדכי, אלא דווקא משנאת המן המוסלמי. ישראל בשבילו היא אמצעי בלבד כדי להכשיר את שנאתו לערבים ולעקור מן השורש את מה שהוא מכנה, האויב המשותף. זו מן הסתם גם הסיבה שהוא מרבה לחלוק שבחים לשני הבנימינים: הרצל ונתניהו.
סימפטום מובהק בסך-הכל, ברייויק הוא סימפטום מובהק לסכנה האורבת מן הימין הקיצוני, המתפשט באחרונה על פני הגלובוס כארבה. כתומך נלהב ברעיון הקמתה של מפלגה אירופית פטריוטית" - חלומם הרטוב של כמה ממנהיגי מפלגות בימין ביבשת - הוא ביקש, מן הסתם, להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
זה מזכיר לנו את היינץ כריסטיאן שטרייכה, יו"ר מפלגת החרות הניאו-נאצית של אוסטריה, שאינו חשוד באהדה יתרה ליהודים. אבל בישראל הוא מצא את
אביגדור ליברמן, יו"ר "ישראל ביתנו" כבעל-ברית נאמן ליעד משותף. לצורך מאבקו הוא לא בחל לבקר בארץ, לרקוד הורה בבית הכנסת עם
מתנחלים, כדי להפגין אהדה למי שמבקשים לסלק את האויב המוסלמי.
הדלק שמניע שנאת הזרים, הנמנים עם המיעוט, היא בסופו של דבר הדלק שמניע את הימין הקיצוני באשר הוא. אם לפי שעה אויבו המשותף של הימין הזה היא היהדות, הרי שמחר עלולה זו להיות ישראל בעצמה. כך או אחרת, ניסיון העבר כבר הוכיח שהימין הקיצוני היה נגוע תמיד באנטישמיות לשמה. ועם ידידים שכאלה, ישראל בוודאי אינה זקוקה לאויבים.
הצרה היא שבשל התמקדות היתר בטרור האיסלאם, נמנע להבחין בסכנה לא פחותה ממנה. זו האורבת מן הקיצונים בבית. בארץ, למשל, היא נשקפת יותר ויותר מ"ישראל ביתנו", שמאיימת על אושיותיו של המשטר הדמוקרטי. כמו נחש צפע היא זוחלת אל יעדה הנכסף בשקט בשקט. אבל את הנחש הזה צריך לקדם במשנה-זהירות, בטרם יהפוך למפלצת דרקונית.
