אללי לנו, יש שופטים בירושלים

"משהו רקוב בממלכת דנמרק", התאונן שייקספיר, לפני למעלה מ-400 שנה. משהו רע קורה בממלכת המשפט הישראלית, אומר כיום האזרח הישראלי המצוי, לנוכח מה שנחזה כקלקולים ועיוותי דין והכרעות מטורפות. רק השבוע שמענו, אוי לאותה בושה, על חשדות נוראים של שוחד המיוחסים לשופט בית המשפט העליון יורם דנציגר. עד כדי כך עלה הרקב בחלונותינו.

ולא שאנו מצטערים חלילה על מפלתו של הדנציגר. אין לנו שום סימפטיה כלפי מי שחגג על פשע גירושם של יהודי קטיף, לפני שש שנים בדיוק, ואמר אז (שנתיים לפני שמוּנה לשופט) בפני ועדת הפנים של הכנסת ב-12.7.05: "זאת בעיה אקוטית שמנהיגים של ציבור גדול כופרים בחוקיות ההחלטות, שלדעת רוב אזרחי המדינה, וכמובן המערכת המשפטית, הן החלטות תקינות וכשרות למהדרין. ברור לי גם, שהדברים האלה אינם מבוססים על השקפת עולם פוליטית. הדברים האלה מגיעים ממקום אחר, מאותה הבטחה א-לוהית לעם ישראל שמרבים לצטט אותה: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנחל מצרים עד הנהר הגדול - נהר פרת'. ברגע שאדם חי לפי השקפת-עולם, שלפיה הדברים האלה הם האמת והמשפט, וזאת המלכות, מובן מאליו שהמחאה הציבורית היא לא רק עניין של זכות ביטוי, או של הזכות למחות או אפילו להפגין, אלא מדובר באמת בבעיה אקוטית בחברה שלנו".

עם אמירות כאלה, טוב שהורחקת, מר דנציגר, ממערכת המשפט; וזה, אגב, לא אומר שעם סילוקך פשֹה הרקבון מממלכת דנמרק.

נכון, זוהי מילה גדולה, אולי חריפה. אבל היא מתארת מציאות כואבת. הנה לקט מן הימים האחרונים בלבד, שמונע מתן הגדרה כלשהי אחרת להכרעות התמוהות של מערכת המשפט. כבר כתבנו בטור זה על החלטת שופטי הבג"ץ אילה פרוקצ'יה וסלים ג'ובראן להעניק לטרוריסט המדופלם דיראני, האיש שהחזיק בתא המטען של מכוניתו, במשך שבועות את רון ארד, כפות ומקופל, וכיום מצהיר מביתו בלבנון על המשך מלחמתו בישראל, את הזכות לתבוע מישראל 6 מיליון שקל. שום טיעון משפטי מתפלפל לא יצדיק הענקת יחס אנושי שכזה, מתחסד וצדקני, לחיית אדם.

או פרשת המסגד בבאר שבע: השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן (מוּכרים מאיזה מקום?) אימצו בחלקה את עתירת ארגון השמאל עדאלה והורו לעיריית באר שבע, שהתכוונה לעשות את המסגד הנטוש בלבד בעיר למוזיאון כללי, להקים בו מוזיאון אך ורק לתרבות האיסלאם. זכות השיבה בדלת האחורית, כבר אמרנו?

עלילת דם נבזית

אבל השיא היה בימים האחרונים, כששלושת שופטי הבג"ץ, דנציגר, עמית ונאור, דחו את ערעורם של חיילי המילואים מגבעתי, נגד מתן ההכשר לעלילת הדם השקרית שהעלה נגדם בסרט-כזבים אביר השמאל הנאור, עוכר ישראל ידוע, מוחמד בכרי שמו, בסרטו הנאלח 'ג'נין ג'נין', שמוצג כתעודה דוקומנטרית ואינו אלא עלילת דם נבזית, הנשענת על גיבוב שקרים ודמיון מזרחי הזוי.

חיילי המילואים טענו כי סרט התעמולה הפלשתיני שהפיק בכרי על אודות התנהגות חיילי צה"ל בג'נין, מושתת על לשון הרע, בניגוד לחוק. בית המשפט המחוזי קיבל אומנם את הטענה שהסרט גדוש שקרים, כמו למשל הסצנה הבאה: נגמ"ש ישראלי נע לעבר שורה של אנשים כפותים השכובים בשורה על האדמה, כשברקע הקריאה: 'הטנק עולה עליהם!', ומיד לאחר מכן נראים אנשים אחרים מפנים גופות, מה שיוצר את הרושם השקרי שהטנק דרס למוות את האנשים חסרי-האונים - דבר שבמציאות לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. סצנות שקריות נוספות: ירי של חיילים באזרחים תמימים, התעללות אכזרית בזקנים, נשים וילדים, מציאת עשר גופות לאורך 30 מטרים, פגיעה זדונית באספקת החשמל והמים לבית חולים, מניעת הגעת כבאים לכיבוי דליקה בבית החולים, הרס בתים על ראש שוכניהם באמצעות בולדוזרים, שוד 5,000 דינר מחולה שחסך כסף לטיפולים רפואיים ועוד שקרים כיד הדמיון המזרחי החולני של בכרי.

לאחר ששמע את הצדדים, קבע בית המשפט כי הסרט שקרי וכי מדובר בהוצאת לשון הרע כמשמעותו בחוק. בית המשפט דחה את טענת בכרי: 'אמת דיברתי', וקבע שטענה זו עצמה שקרית, וגם דחה את טענתו לתום לב. ועם כל זאת התביעה נדחתה בטענה הפורמליסטית העבשה שאין החוק מכיר בתביעת לשון הרע המופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינם תאגיד.

חיילי המילואים עירערו בפני בית המשפט העליון. לצידם התייצב הפעם היועץ המשפטי לממשלה, שגרס כי בסוגייה זו דווקא קיימת עילת תביעה מובהקת. למרבה הצער לא הצטרף אליו מי שבאורח טבעי היה אמור להגן על חיילי צה"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, שנעלם ונאלם מן הפרשה הזו. מן הסתם התעסק באותה עת במלאכת הקודש של צייד גורמי ימין, אלה עם הציציות המתנפנפות והכיפות הגדולות, בתוך צה"ל ולא התפנה להגן על כבודם ושמם של חיילי צה"ל. או אולי סבר כי הוא בכלל מן האו"ם.

סוף דבר: העליון קבע כי "הסרט פוגע פגיעה עמוקה וממשית ברגשות חוגים רחבים בציבור... פוגע בתדמית המדינה ובשמם הטוב של חיילי צה"ל שלחמו בג'נין", ובכל זאת, ממשיך בית המשפט באותה נשימה ממש: "[אך] אין משמעות הדבר כי הצופה הסביר בישראל יזהה את הדברים עם חייל פלוני, ובהיעדר זיהוי אין מדובר בהוצאת לשון הרע או פגיעה בשמו הטוב של חייל ספציפי".

הפרוטוקולים של זקני ציון

הבנתם את היגיון הברזל הזה? "הצופה הסביר בישראל לא יזהה", אומרים כבודם. ומה על הצופה הסביר באירופה ובאמריקה ובמדינות ערב, שרק מחפש עילות 'להרשיע' את ישראל וימצא אסמכתות בסרט הבדיוני ש'מתעד' חיילי צה"ל דורסים בטנקים אנשים כפותים, חסרי-מגן?

עד כאן פסק הדין על-פי דנציגר. עמיתו השופט יצחק עמית הוסיף כי "ההנחה [התמימה] כי האמת תגבר על השקר, היא יותר בגדר משאלת לב מאשר עובדה אמפירית. המציאות מוכיחה שככל שחוזרים על שקר פעמים רבות יותר, כך הוא נתפס כאמת... טרם נס ליחם של הפרוטוקולים של זקני ציון וצאצאיהם הרוחניים. האמת העובדתית או ההיסטורית גורשה זה מכבר מכיסאה בבושת פנים ואת מקומה תפס ה'נראטיב'... זוהי המציאות כפי שהיא".

ומהי מסקנתו ההגיונית על-רקע דבריו הנכוחים? - הנה היא: "דין התביעה להידחות". הבנת את זה, ברוך? בית המשפט מודה בפה מלא שלפנינו פשע נורא של הטחת עלילת דם שקרית ביהודים על-רקע יהדותם, אבל בית המשפט מחליט להעניק פרס לפושע ולהוציאו נקי. גם השופטת מרים נאור הודתה כי מדובר ב"עוצמה של דברי בלע", אך נדחקה לקבוע, הפלא ופלא, כי "אין מנוס מדחיית הערעור". לא נמצא שם, קול שפוי אחד שיתהה באזני כבודם: "חבר'ה, לא הגזמתם?".

אותם דברים, וחריפים יותר, בנוסח אריאל שרון: "אתם השתגעתם?", חייבים להיאמר כלפי המדינה עצמה. הדמוקרטיה הישראלית המתאבדת לא השכילה ללחום למען מי שחירף נפשו בשדה הקרב למענה, ולא הטילה על משפטניה הדגולים למצוא סעיף משפטי יצירתי כלשהו (שהם יודעים לגרד מתחתית ספר החוקים כנגד פעילי הימין, למשל העלבת עובד ציבור, גזענות או ווֹט אֶבֶר), שימנע מן השקרן לצאת מהעליון עם חיוך מנצחים על שפתיו והסימן 'וי' באצבעותיו, ולחגוג עוד נצחון הסברתי פלשתיני, על הישראלים המטומטמים.

אללי לנו, יש שופטים בירושלים.