בשיח הציבורי המלווה והמנפח את מחאת יושבי האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים נשמע לא פעם צמד המילים "קפיטליזם חזירי" בהקשר של אילי ההון ("טייקונים" בלעז שאינו במקומו). האומרים כך מנסים לנגח את מי שעשו הון רב, במידה רבה תוך ניצול תמימותו של הציבור (למשל, בעניין קרנות הפנסיה) ורדידותו (למשל, בעניין זכייני ערוצי הטלוויזיה או חברות הטלפונים הניידים) מצד אחד, ושגיאות של ממשלות ישראל לדורותיהן מצד שני.
גל המחאות נשען, לפחות במקורו, על קשיים אמיתיים של חסרי דיור ושל הסובלים מקשיים כלכליים אמיתיים אחרים. אבל מהר מאוד הפך גל זה לקרש קפיצה ולקרקע לפעילותם של ארגונים קיצוניים מסוגם של הקרן לישראל חדשה - למעשה, הקרן לישמעאל חדשה, נוספת ומיותרת - ושל ארגון השמאל ה(אנטי)-ציוני. המפגינים המקוריים וצרכיהם האמיתיים מעניינים ארגונים אלה כקליפת השום. היעד האמיתי שלהם, שאינו קשור עם יעדם הנקודתי של המפגינים בנושא זה או אחר, איננו פתרון מצוקות כלכליות או חברתיות. אם זה היה היעד, התגובה על צעדיו של ראש ה
ממשלה הייתה חיובית ועניינית. אבל כאשר היעד הוא הפלת ראש הממשלה, הופכים המפגינים התמימים לבשר תותחים עבור הקיצוניים הנ"ל.
המשותף לארגוני השמאל הקיצוני הרוכבים על גל המחאה והמממנים אותו במידה רבה איננו התנגדותם ל"קפיטליזם חזירי" - שאלו את מקורות המימון המפוקפקים שלהם - אלא שאיפתם להפיל את ממשלת נתניהו בכל מחיר, במטרה להכשיר את הקרקע לשלום חזירי. מהו אותו "שלום"?
אליבא דאותם ארגוני "שלום" ו"זכויות אדם" - ובלבד שאין מדובר בזכויות יהודים - "שלום" אמור להתבסס על שלילת זכותם של יהודים לגור בלב ארץ ישראל ועל נישולם וגירושם מאותם חבלי ארץ. במילים אחרות: אין מדובר במעשה יהודי, דמוקרטי, ציוני או מוסרי. "שלום" גזעני, שאלה עקרונותיו, הוא שלום חזירי ואין לו מקום בארצנו.
לאן בעצם חותר השמאל הקיצוני? התשובה: לשני יעדים המחבלים בעניינם של המוחים המקוריים:
א. למנוע את הפתרון האמיתי למשבר הדיור והיחיד שיכול להוריד את מחירי הדיור: הפשרת ההקפאה ביהודה ובשומרון ובניית רבבות דירות באזורי ההר הסמוכים, החולשים על רצועת גדרה-חדרה או המצויים בין ירושלים למעלה אדומים.
ב. לגרש מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם ולהגלותם אל תחומי "הקו הירוק". במילים אחרות: להחמיר עוד יותר את מצוקת הדיור ולהעלות את מחירי הדיור.
גל המחאה יכול היה להסתיים במגעים ענייניים בין נציגי הממשלה לבין נציגים אמיתיים של המוחים, שהיה מוביל לפתרונות מעשיים, בתחום הדיור ובתחומים אחרים. אבל, כאשר אנשי השלום החזירי מצויים בזירה, פתרון אמיתי אינו יכול להיות מושג. להפך, הגרעין התמים של המפגינים מקצין את דרישותיו והופך אותן לבלתי-ניתנות לסיפוק.
יתר על כן, הירתמותה של תקשורת מגמתית, התוקפת כל ממשלה אך ורק משמאל, והסיקור המופרז שמקבלת המחאה, משרתים אף הם את אי-ההכרה בכשרותה של הממשלה הנוכחית ואת השאיפה להפילה. מתי תהיה בישראל תקשורת עניינית, המבקרת ואף תוקפת את הממשלה לא רק משמאל אלא גם מימין? כל עוד לא קיים מצב כזה, גם התקשורת - ה"ממלכתית" ושאינה ממלכתית - מהווה כלי שרת המקדם את עניינם של אדריכלי השלום החזירי.
