את פרשת השבוע פותח משה רבינו בסיפור על התפילות שהתפלל לה' יתברך שיואיל להתיר לו להיכנס לארץ ישראל [דברים ג']: [כג] וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. [כד] ה' אלקים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. [כה] אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. מפסוקים אלו לומדים הרבה מאוד על אודות תפילה בכלל ועל אודות סדר התפילה בפרט. קודם כל לומדים שהמתפלל צריך לגשת בתנועה נפשית של תחנונים, כלומר, שאמנם מצד עצמי, מצד הזכויות שלי לא מגיע לי כלום ומה שאני מבקש זה מתנת חינם. דבר שני שלומדים זה שלפני ששוטחים את הבקשות לפני ה' צריכים להשמיע את שבחיו, לפחות להזכיר לעצמנו ממי אנחנו הולכים לבקש מה שמבקשים.

כי האדם עלול לחשוב שמגיע לו, הרי הוא עושה מצוות וכו' ועל כן הקב"ה חייב לו. אבל האמת היא שלא משנה מה יעשה האדם, כמה תורה ילמד וכמה מצוות יעשה, תמיד הוא יישאר בעל חוב לקב"ה, שכן את עצם החיים שלו בעולם הזה הוא קיבל במתנה מהבורא יתברך, וגם הכוחות הנפשיים והגופניים ללמוד תורה ולקיים מצוות הם ממנו יתברך. יוצא שמה שהאדם מקבל מהקב"ה בכל רגע נתון זה הרבה יותר ממה שיוכל "להחזיר" לו אי פעם. או בלשונו של איוב שאותו נוהגים לקרוא בתשעה באב, בזמן שמותר ללמוד בתורה רק את אותם חלקים שעשויים לעורר אותנו לעשות חשבון נפש [פרק ל"ה]: [ו] אִם-חָטָאתָ, מַה-תִּפְעָל-בּוֹ; וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ, מַה-תַּעֲשֶׂה-לּוֹ. [ז] אִם-צָדַקְתָּ, מַה-תִּתֶּן-לוֹ; אוֹ מַה-מִּיָּדְךָ יִקָּח. במילים אחרות, מה שהאדם עושה או לא עושה זה לטובת עצמו או להפך, כי את מה שהוא מבשל הוא אוכל. הקב"ה לא מרוויח ולא מפסיד מזה.

רק לטובתנו הקב"ה מנחה אותנו לעשות דברים מסוימים ולהימנע מעשיית דברים אחרים, כדי שיהיה לנו טוב בעולם הזה ובעולם הבא. כשלעצמו הוא הרי לא "מרוויח" מזה כלום, כנ"ל. על כן אנחנו לא אמורים להזכיר את צדקותינו, אם יש לנו כאלה, בעמדנו לפניו בתפילה, כי גם המצוות שאנחנו עושים, לאמיתו של דבר, הן נעשות מכוחו ולא מכוחנו. אז מה שאנחנו צריכים זה קודם כל להודות לו על שזיכה אותנו באפשרות "ליצור קשר" עמו, ואחר כך לבקש שיאפשר לנו, במתנת חינם, להרחיב ולהעמיק את הקשר הזה. ואת זה לומדים מתפילתו של משה שביקש: [כה] אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. [ילקוט שמעוני]: דרש ר' שמלאי, מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ - וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימות אלא בארץ, אכנס אני כדי שיתקיימו כלם על ידי.

ולכאורה, משה הרי ידע שנגזרה עליו ועל אהרון הגזרה שלא ייכנסו לארץ, כפי שלמדנו בספר במדבר פרק כ', אז מה הוא חשב, שיש בכוחה של תפילתו לבטל את הגזרה? אכן כן, הוא כבר ביטל בתפילותיו כמה גזרות שנגזרו על עם ישראל וחשב שגם הפעם זה יצליח. את תפילתו הוא פותח בפנייה שבצורת הקריאה שלה גם אנחנו משתמשים, אֲ-דֹנָי אלקים, אבל הכתיב שלה בגוף דבריו הוא שונה, אֲ-דֹנָי יֱ-הֹוִה שזה שם הוי-ה בניקוד של שם אלקים וכך גם קוראים אותו בתורה, אלקים. אומנם את שם הוי-ה קוראים תמיד כאילו כתוב אֲ-דֹנָי, אבל חז"ל מלמדים אותנו שהשם אֲ-דֹנָי מבטא את מידת מלכותו יתברך שהוא אדון הכל, וכאשר כתוב שם הוי-ה, אפילו אם קוראים אותו אֲ-דֹנָי, זה מבטא את מידת הרחמים העליונה. שם אלקים מבטא את מידת הגבורה, שהיא מידת הדין של הקב"ה.

כאמור, משה פונה אל ה' בשני שמות, אֲ-דֹנָי אלקים, בפסוק כתוב אֲ-דֹנָי יֱ-הֹוִה. רש"י מפרש: רחום בדין. הרמב"ן משיג עליו וטוען כי: לא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מידת רחמים, א-להים זו מידת הדין. אבל בעל פירוש 'אור החיים' מבין אחרת את רש"י וזה לשונו: ואני אומר שלא נתכוון רש"י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי"ה, ונקוד בניקוד אלהים; פירוש, הכתיבה שהיא הוי"ה - רחמים, הקריאה שהיא אלהים - דין, ובזה אין כאן השגה. השימוש שעושה משה בשילוב הזה, שם הוי-ה בניקוד אלוקים, "רחום בדין" פירושו שהוא מבקש מהקב"ה: אם מגיע לי - תן לי בזכות. ואם לא מגיע לי, עשה עמי חסד ומלא את בקשתי במתנת חינם.

כמה תפילות צריכים להתפלל?

המדרש [ילקוט שמעוני] אומר שמשה רבינו התפלל תקט"ו (515) תפילות. הוא לומד זאת מהעובדה שמשה בחר להגדיר את תפילתו דווקא במילה זו, וָאֶתְחַנַּן, שהערך המספרי שלה = 515. אומנם המספר הזה הוא גם 'שירה' וגם 'תפלה' ומזה לומדים שמי שניגש להתפלל צריך קודם לומר שירה כמו שעשה משה, כמתואר בתחילת פרשתנו. עם זאת, צריכים לנסות להבין מהו הרעיון של 515 תפילות. ובכן, בהתייחס לאותו מוכה שיגעון גדלות (סנחריב מלך אשור) שהכריז [ישעיהו י"ד]: [יד] אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן. חז"ל [פסחים צד/ב ועוד מקומות] מצטטים את התגובה של הקב"ה כביכול: מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע מהלך חמש מאות שנה ועוביו של כל רקיע מהלך חמש מאות שנה. בסך-הכל יש שבעה רקיעים ומעל כולם נמצא הקב"ה כביכול, ואתה מתיימר להגיע אליו ולהלחם בו?!

המימרה הזאת של חז"ל תמוהה מאוד מכמה כיוונים; וכי הקב"ה צריך את "הפרשי הגבהים" כהגנה מפני מוכי שיגעון גדלות? וגם, הלא אין שום אפשרות "ללכת" מהארץ לרקיע וכו'. גם ידעו שהרקיע אינו מוצק, אז ברור שבדבריהם צפונים רעיונות נשגבים שצריכים להבין אותם. בחסידות מסבירים שחמש מאות שנה הם חמש מאות שינויים, חמש מאות מדרגות בסדר ההשתלשלות שעובר האור האלוקי ממדרגה למדרגה, מלמעלה למטה, עד שהוא מגיע לעולם הזה החומרי כשהוא מצומצם ביותר. וכשאדם חותר להתקדם במשהו, לעלות למדרגה רוחנית נעלית יותר, להעמיק את דבקותו בבורא יתברך, עליו לעבור מספר דומה של תהליכים נפשיים ורוחניים בכל שלב של התקדמותו. בסך-הכל, בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, יש חמישה עשר שלבים שבכל אחד מהם חמש מאות מדרגות בסדר השתלשלות מלמעלה למטה ותהליכי התקדמות ושינוי בנפש מלמטה למעלה.

כעת נוכל בע"ה להבין את הקשר שבין 515 התפילות של משה ובין המימרה הנ"ל של חז"ל; משה התפלל להכנס לארץ ישראל כי הוא ידע שתכלית הכוונה העליונה היא שיהיה קיום המצוות בגשמיות, ורצה לקיים זאת בגופו הגשמי. וכדי לזכות לזה הוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות. בלשון כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', חמש מאות - מורה על ההפסק בין מדריגה אחת למדרגה השנייה, כמובן מדברי הגמרא "מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו'", וחמש עשרה - הוא מספר כל המעלות ומדרגות כפי שהן בכללות (סך הכל השלבים של חמש מאות מדרגות). וזהו שמשה התפלל תקט"ו תפלות - שעבר את כל ההפסקות של כל המדרגות שבסדר ההשתלשלות והגיע למעלה מסדר השתלשלות, בשביל לפעול את הכניסה לארץ ישראל הגשמית. במילים אחרות, בהחלט ייתכן שמדובר בתפילה אחת שאיכותה שווה לחמש מאות וחמש עשרה תפילות, כי בה בלבד הוא הגיע לגובה הרוחני המירבי שאדם עשוי להגיע אליו.

תפילה עניינה הוא העלאת האדם את עצמו מלמטה למעלה, החתירה להתחבר לאור אין-סוף באמצעות המילים והרעיון של התפילה, ועל-ידי התחברות זו לפעול שינויים הנצרכים לאדם כאן למטה, בגשמיות. משה רבינו הגיע בתפילתו לדבקות הכי נעלית כנ"ל, והכל כדי שיזכה להיכנס לארץ ולקיים בה מצוות בגשמיות. הוא לא זכה לכך באותו שלב: [כו] וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. המפרשים אומרים ש-וַיִּתְעַבֵּר זה מלשון עֶבְרָה, כעס. והכעס הוא לְמַעַנְכֶם, כדי שאתם לא תִּפָּגְעוּ. לא נוכל להאריך כעת בהסברים, אבל משה חשב שאם ייכנס לארץ זה יהיה לטובתנו כי יפעל שלא תהיה עוד גלות, אבל ה' לא הסכים עמו.

ואנחנו, אומנם בארץ ישראל אבל עדיין בגלות. ארץ ישראל לא פעלה עלינו להוציא את הגלות מתוכנו. מבחינה טכנית, לכאורה אין אנו משועבדים כלל, אבל מבחינה רעיונית - ירחם ה'. אצל רבים מאתנו, "מה יאמרו הגויים" זה קנה המידה היחיד לקבוע אם מהלך מסוים הוא נכון או לא נכון וזו גלות מנטלית קשה ביותר. אנחנו לא מתעניינים בכלל מה דעתו של משה רבינו, מה אומרת התורה על עניין זה או אחר, התעניינות שהייתה עשויה להעניק לנו חירות מלאה מהשיעבוד ל"מה יאמרו הגויים" שלא לדבר על כך שהגויים עצמם היו שמחים לאמץ את התפישה של התורה שהם מאמינים בה יותר משאנחנו מאמינים. במצב הזה נראה שלקב"ה לא תהיה ברירה אלא לגאול אותנו, להוציא את הגלות מקרבנו, אפילו על כורחנו. והגיע כבר הזמן שיעשה זאת.